"...ואני לא מבינה למה הם לא יכולים להגיד שלום כשהם יוצאים, תסלח לי. אבל זה פשוט מצב של ילדים לא מחונכים".
עכשיו יש את העיכוב הקטן הזה, כמו הרגע שאחרי צעד לא זהיר ופגיעת האצבע הקטנה במשקוף. ואז מגיע הכאב. או במקרה הזה, הכעס. חד ועצבני. לא מחונכים? הילדים שלי? והיא עוד מעיזה לומר את זה? הנה מתחיל ריב של יום לפחות.
אצל זוגות נשואים זה שגור, "הילדים שלך". הילד שלך לא עשה שיעורים, הילדה שלך שברה כוס, הילדים שלך הציפו את האמבטיה. זה נאמר בהומור, אבל יותר מזה – זו מין הצהרת בעלות משותפת חמימה. לפעמים שותפות לצרה. עוד אישור של הקשר בין בני הזוג, שילד הוא אחד הביטויים שלו.
אבל במשפחה מורכבת, ל"הילד שלך" יש צליל קצת מאיים. צליל של פירוד, של מתיחת קווי גבול. כשהיא אומרת לי שהילדים שלי לא מחונכים, אני שומע ביקורת עלי, ויותר מזה – ביקורת עליהם ממישהו שנמצא מחוץ להקשר החד פעמי הזה של הורה-ילד.
וזה עובד היטב גם בצד השני, כמובן. כשאני מותח ביקורת על הפינוק של הבלונדינית, אני מופתע להיתקל בזעם דומה בעצמתו לזה של הריב ההוא, שלוש פסקאות למעלה. ואני לא מבין – אני בסך הכל מעביר ביקורת עניינית, לא? כלומר, זה לגמרי שונה מכשהיא מתעצבנת על הנימוס הקלוקל של המתבגרת.
אם נשים בצד את היכולת של הזוגה לנסח דברים באופן שבועט לצד השני בקרסול, העניין הוא עמוק יותר. כן, זה לא בסדר שהמתבגרת והגמד נוטים לצאת מהבית ולומר שלום רק לי, אבל אני מבין אותם. כל הורה מבין את הילדים שלו, את הרגישויות, את מה שקשה להם. את העייפות מבית הספר, הקושי שבא בעקבות הגירושים, הצורך להסתגל לחלוקת טריטוריה חדשה. זה טבעי. כדי לסגל את ההבנה הזו כלפי ילד שאינו שלך, ילד שלפעמים נמצא בקונפליקט עם הצאצאים שלך, צריך המון המון זמן וסבלנות. המון.
אז מחכים. אני אופטימי.
הפוסטים הקודמים של ניר דן:
היום שבו תפרנו שתי משפחות לאחת
תינוקת חדשה היא לא צעצוע? מי אמר?
הבלונדה, המתבגרת, הגמד והמפץ הגדול
