זה רוחש מתחת לפני השטח כמו מדינה ערבית טרום מהפכת האביב שלה. משוואה בלי פתרון הגיוני, חלוקת משאבים לא צודקת, שרק מחכה לניצוץ שיבעיר את הכל.
אין דרך לצאת מזה: הילדים שלי נמצאים אצלנו יומיים בשבוע וכל סוף שבוע שני. הבת שלה נמצאת 3-4 ימים בשבוע, לפחות. והתינוקת? דיירת קבע. ועכשיו, איך משכנעים את האזרחים שהממשלה אוהבת אותם, שכולם שווים? שאין כאן טייקונים של זמן הורים, מול חלכאים ונדכאים שמשוועים לעוד קצת דקות עם אבא או אמא?
נכון לעכשיו השטח רגוע, אבל כבר אפשר לראות את האדוות שמרעידות אותו קלות. התינוקת קטנה מדי. רוב הזמן היא ישנה, וגם כשהיא לא היא נייחת לגמרי. כמות תשומת הלב שהיא דורשת קטנה למדי, עד כדי כך שהגדולים לא מרגישים נגזלים. אבל זה ישתנה ומהר.
המתבגרת כבר מתחילה לקלוט. כמו פרולטר שרק מתחיל לפתח תודעה מעמדית, היא מנפקת מדי פעם מונולגים נרגנים. הבלונדינית נמצאת בבית יותר מהם, היא יותר עם התינוקת. או שהיא מחשבת את השעות שלה איתי. אם אני חוזר מאוחר מהעבודה או אם היא רוצה ללכת לחברים – מה יהיה על זמן אבא שלה?
לא משנה שחלק נכבד מהזמן הפנוי שלהם מוקדש היום לשיעורים, פייסבוק, חברים ומשחקי מחשב/אייפד, לא בהכרח בסדר הזה. עדיין, הטרוניות על המשאב היקר הזה, זמן, מתגברות.
ומה יהיה כשהתינוקת תגדל? מה יקרה כשהיא תהפוך מטמגוצ'י אנושי לאדם של ממש? מתי יקלטו הילדים האחרים שיש כאן מקבילה להם, שמקבלת את תשומת הלב של אמא ואבא 24/7? מתי הם יבעירו כיכר תחריר משלהם בסלון?
והאם זה רק הם? אולי, כמו שטוענת בעייפות זוגתי, זה אני? אולי אלה רגשות האשמה שלא עוברים אף פעם, על פירוק משפחה, על שהם לא מקבלים ילדות כמו שהיתה לי. אולי זו מדידת הזמן שלי – כמה אני באמת איתם, איך זה שאני מבלה יותר זמן עם הבלונדינית מאשר עם הילדים שלי? אולי עד שהתינוקת תגדל הם יהיו כבר עסוקים מדי בבית הספר, במין השני, ובכלל?
אני לא יודע, ואיפשהו עמוק בפנים אני מקווה שזה פשוט יסתדר, שאיכשהו המצב הזמני הזה יתקבע, שנמשיך ללכת על החבל הדק הזה בלי ליפול. שורדים, אתם יודעים, איכשהו. היי, בטח גם שליטי ערב חשבו ככה כל השנים. ותראו איך זה עבד אצלם.
