"די, למה אתה כל הזמן אומר לי את זה"?

הצעצוע החדש והנחשק בבית הביט בסצינה בתמיהה אופיינית. הבלונדינית החליטה שזה הזמן לארגן לתינוקת כובע. כי קר. וכי הוא ורוד. אז מה אם היא רק עכשיו הפסיקה סוף סוף לבכות. הבלונדינית נוהגת להתחנן לקחת את האחות הקטנה החדשה על הידיים, רק כדי למסור אותה – כמעט להשליך – לידי המבוגר הראשון בסביבה ברגע שהיא מתחילה לבכות. כי זה כבר לא כיף.

זה לא צעצוע, את יודעת, אני אומר, וסופג את התגובה הנ"ל.

שמישהו ייקח אותה (צילום: thinkstock)
שמישהו ייקח אותה (צילום: thinkstock)

>>> לטור הקודם: היום שבו תפרנו שתי משפחות לאחת

המתבגרת דווקא סבלנית יותר לילדה. קצת פחות לכל שאר העולם. גיל ההתבגרות עומד בדלת, כמו ערפד חסר סבלנות שמחכה שיזמינו אותו פנימה והילדה מתנהגת כמו מדינה ערבית באמצע האביב הפוליטי הנוכחי. פחד אלוהים. אל התינוקת, בניגוד אלינו, היא דווקא נחמדה. אבל בסוף יום מתיש, כשהיא מחליטה שבא לה להחזיק אותה דווקא עכשיו, שנייה אחרי שפרץ הצרחות האחרון שכח, זה לא מתאים לי.

למה עכשיו?

כי אני עצבנית וזה מרגיע אותי להחזיק אותה.

היא תינוקת, לא וליום, את יודעת.

המתבגרת מגלגלת עיניים ורוקעת את דרכה אל החדר שלה.

הגמד לא מפגין את הלהט הרגשי של הבנות. הוא בעיקר מדוכדך. "היא לא מחייכת אלי". מתברר שהילד מנצל את הידע שהקנתה לו מערכת החינוך כדי לבדוק כמותית מי מהילדים זוכה ליותר חיוכים כפולי סנטר מהתינוקת. מאז שמה שהתחיל כספק עווית לא רצונית הפך לסדרות חיוכים מתוקים מלווי פזילה חיננית, כולם רוצים מזה עוד.

הגמד, בקיצור, מבואס מהמיקום שלו בטבלה. זו תחרות. זה תחילתו של קפיטליזם חזירי וחוסר רצון לחלוקה צודקת של משאבים ורכוש. ואם ללכת על עולם דימויים אחר – זו החפצה של הילדה. מין טמגוצ'י קטן שנועד לשעשע את שאר הילדים, שלא בוחלים בקולות אידיוטיים ופרצופים ביזאריים כדי לסחוט ממנה עוד בדל חיוך או לפחות עיקום שפתיים פתוח לפרשנויות.

אחרי שהכל נגמר והם כולם כבר במיטה אנחנו מתרווחים על הספה, התינוקת שוכבת עלי, מביטה בי ומחייכת. הם לא נורמלים הילדים האלה, אומרת הזוגה. ואני מסכים איתה. באמת מגזימים לגמרי, כאילו הילדה היא אייפד חדש.

ולעצמי אני חושב, בלב, ברור לחלוטין שאני זה שמקבל מהתינוקת הכי הרבה חיוכים.