"אם היינו עושים את זה אז, במקום כל הבלגאן הזה, היה הרבה יותר פשוט".
אולי היא צודקת. אפשר לראות בקלות איך הגמדון והבלונדינית מתקרבים לאט, בזמן שהמתבגרת נשארת מרוחקת. הם משחקים ביחד, מנהלים מלחמת כריות, מספרים דברים זה לזו. היא שומרת על קווי הפרדה ברורים. ומה אם היא לא תתקרב אף פעם? כבר אין את הרכות הזו של הילדוּת, יש שם משהו קשה במקום, מתמרד, מקשיח עמדות. ואם זה כבר לא ישתנה?
היא גם מודעת לכל זה, וזה לא ממש עוזר. כן, היא מבינה שמחוות קטנות יעזרו, וישפרו את האווירה, אבל לא בא לה וזהו.
אז באיזה גיל? כשהם קטנים ומקבלים יותר, גדולים ומבינים יותר? השניים שלי זוכרים עוד את ימי הדירה לבד עם אבא ומעלים אותם מדי פעם בשיחה, בגעגוע. הבלונדינית מזכירה את זה כבר פחות' אבל אצל כל הילדים זה שם, במחסן החירום, מוכן לשימוש. משהו מעצבן או לא מסתדר? תמיד אפשר לשלוף את הזיכרון המיופייף של ימי האושר בדיעבד.
ואולי אנחנו רק משליכים עליהם? אולי.
אולי באמת היינו צריכים לעשות את זה אז. ביום האחד בשבוע שבו זה רק אנחנו והתינוקת הכל נרגע. פתאום יש שקט מסביב ושקט בראש. התינוקת לא יודעת לומר עדיין שמשהו השתנה. בורות תמימה ומופלאה. היא עוד לא שמה לב שיש ימים שבהם האחיות והאח שלה לא שם, ויש כאלה שכן. ולפעמים רק חלק מהם נמצאים.
זה בטח יהיה לה מוזר. בטח יהיו שאלות, וכעסים, ותהיות. אולי אפילו קנאה? למה לאחים שלה, ולילדים אחרים בגן, יש שני בתים, יותר מתנות, כל מיני דברים שלה אין? לא הוגן.
אין כנראה זמן טוב במיוחד. יש דברים שצריך להתמודד איתם וזהו. לקבל את ההחלטה ולעמוד מאחוריה.
