אני לא רוצה שתספר לה.

הילד חזר עם מכתב מהמורה. זה קרה בשיעור התעמלות: במסגרת משחק של "שבויים" (אין קשר לאירוע אקטואלי כלשהו) התעורר ויכוח ער בנוגע לחוקים. אחד הילדים טען שהוא לא נפסל, בעוד האחרים סוברים שכן. בשלב מסוים הילד החליט להציג טיעון משכנע בדמות דחיפה עזה ששלחה את הגמדון לרצפה. הוא קם והחזיר בנימוק משלו היישר לבית החזה, ושניהם חטפו הרשמה מהרשויות.

עכשיו הוא לא רוצה שאספר לבת הזוג שלי. לאמא שלו אפשר לספר, לי הוא מספר, והוא גם מקבל בהכנעה את העובדה שהמתבגרת תדע בסוף. אבל לא הזוגה.

שלי, שלה, שלנו. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)
שלי, שלה, שלנו. אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

הוא לא לבד. גם הבלונדינית מתעקשת מדי פעם על מידור. זה יכול להיות סיפור דרמטי מבית הספר או סתם שטות מהווי אחר הצהריים. וגם למתבגרת יש גבולות שהיא מציבה על המידע שעובר הלאה.

בשיחות בפינת העישון אנחנו מתלבטים איך להתמודד עם דרישות העם להגבלת צעדי התקשורת. האופציה הקלה היא לשקר. לומר שבטח, מה פתאום, לא נספר, ואז לחלוק מידע. אלא שזה לא חינוכי וגם מסוכן – תמיד יש סיכוי שנפלוט משהו שיסגיר אותנו. הדבר הנכון לעשות, האופציה שאנחנו בוחרים בה בסוף, היא גילוי נאות: כל מידע שתמסרו לנו, אנחנו מסבירים לילדים, יועבר לבן/בת הזוג. ככה זה. אנחנו גרים יחד, אנחנו זוג, אנחנו משפחה, אנחנו לא מסתירים.

יש כאן סיכון מחושב. הילדים יכולים פשוט להחליט לא לספר. אנחנו בונים על זה שזה לא יקרה, שהם עדיין בגיל בו אין באמת סודות, ובו הרצון לספר יגבר על השאיפה לסוג מסוים של פרטיות, סוג מסוים של תזכורת למצב שלפני המשפחה החדשה והמורכבת, שאותה הם עדיין לא קיבלו עד הסוף.

אבל האתגר הגדול? הוא בינינו לבין עצמנו. לספר זה לזו לא את הדברים הגדולים, הדרמטיים. את אלה ברור שנחלוק. דווקא הדברים הקטנים הם האתגר. כי מה אכפת לנו לא לספר על ריב מינורי בין אמא לבת על כן-לא גלידה או על זה שהילד עף מהסקייטבורד ונחת באלגנטיות על התחת? למה לא לשמור קצת אמונים, מפעם, לילד שלי? לילדה שלה?

אבל אנחנו מתגברים על הדחף הילדותי הזה וחולקים בכל זאת, תמיד.

כמעט.