את מי אמא ואבא אוהבים הרבה? (צילום: thinkstock)
מדי שנה אימא ערכה לי מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת. אחת הפתיעה אותי לטובה, כמה לרעה ובכמה אפילו השתתפתי בלארגן לעצמי את המסיבה ואת ההפתעה. גם בצבא אימא צלצלה לחבריי ליחידה בחשאי והורתה להם לנסוע לבאר שבע לקנות לי עוגת ריבת חלב בסניף "קפולסקי" בקניון.
אני לא זוכר בדיוק באיזו משנות ה-20 לחיי איימתי עליה, שאם היא תנסה לארגן לי השנה מסיבת הפתעה נוספת היא לא תשמע ממני יותר, ואז היא חדלה.
יום הולדתי ה-12 היה טראומטי במיוחד. היה זה יום שישי של חודש ספטמבר, אי שם בסוף שנות השמונים, השנה הראשונה ללימודי בחטיבת הביניים. רק עליתי לכיתה ז', הכול עבורי היה מאוד משמעותי, כיתה חדשה, שנה חדשה, אנשים חדשים, הכול אפשרי. כל מה שרציתי היה להיות פופולארי
, "מקובל", כפי שכינו זאת אז. באותו יום הגעתי לכיתה מסופר בתספורת מרינס ובחולצת OP בצבע ירוק בקבוק.
אחת הידידות החדשות לכיתה שלחה לי פתק בשיעור תנ"ך. פתחתי את הפתק והיה כתוב שם מזל טוב עם לבבות ורודים. הרמתי ראשי והסתובבתי אליה. היא שישבה בטור לידי, כמה שולחנות מאחוריי, ראיתי את מבטה מורם מהמחברת. היא חייכה אלי, חייכתי גם אליה. הייתי נרגש.
"וואלה, אז יש לך יום הולדת, מזל טוב", אמר לי הנער, שישב לצידי בשולחן, לכשהציץ בפתק מהידידה וטפח לי על השכם. מאוד התרגשתי מהמחווה הגברית, שכן הנער הגיע מבית ספר יסודי אחר משלי ונחשב כבר אז לאחד הבחורים ה"קולים" בחטיבת הביניים.
קרה לי אפילו דבר קסום במיוחד, בהפסקה הוזמנתי למסיבה של כמה חבר'ה מחטיבת הביניים, כאלה שרק הכרתי לאחרונה, לערב אותו יום שישי, באחד הבתים הפרטיים המפוארים בשכונה של העשירים.
בשיעור מתמטיקה עם המחנכת, כבר לא הייתי מרוכז, חשבתי על המסיבה ועל החברויות החדשות של השנה החדשה. בעת דיבורי המחנכת על משוואות שבשני נעלמים וכתיבתה המאומצת בגיר על גבי הלוח, ציירתי לעצמי כהרגלי במחברת החשבון המשובצת גופות של נשים עירומות.
המשכתי לצייר ואז נשמעה דפיקה חזקה בדלת הברזל של הכיתה. המחנכת הניחה את הגיר ליד הלוח וניגשה לפתוח את דלת הכיתה. פניהם של כל תלמידי הכיתה היו נשואות אל דלת הברזל. אני עדיין ציירתי במחברת, מציץ לפרקים במתרחש שם בדלת ללא כל ציפייה.
המחנכת פתחה את הדלת. אל הכיתה נכנסה ליצנית ובידה בלונים בשלל צבעים. הליצנית נעמדה באמצע הכיתה בצמוד אל הלוח. באמתחתה הייתה מגילה מגולגלת בצבע קלף. היא התירה את הסרט האדום שקשר את המגילה ובהפגנתיות גלגלה לרווחה את הקלף. לא הבנתי במה מדובר ומה פתאום הגיעה ליצנית. הליצנית עמדה מול כיתה שותקת, השתעלה, כאות לתחילתו של נאום מלא חשיבות והחלה לקרוא:
"מי אוהב להתפלסף?
מי אוהב לחלום בהקיץ?
מי אוהב עוגה משולשת עם קרם וניל?
ומי יודע לצייר כל כך יפה,
שאימא ואבא אוהבים כל כך הרבה?
לילד החמוד והשובב
הרבה מזל טוב, לך, יואב."
הכיתה כולה מחאה כפיים, אך אני ישבתי קפוא ופני חתומות. " יואב?", הכריזה הליצנית וגלגלה את המגילה המלכותית, עת נשאה עיניה לחפש את הקליינט שלה מבין כל הילדים. הנער הקול דחף אותי מהכסא מחוץ לשולחן והליצנית לשמחתה איתרה את מבוקשה.
"בוא אליי בבקשה, יואב, ילד יום הולדת", החוותה כלפיי בידיה. ניגשתי אליה בדילוג מעל לתיקים שהיו מונחים על הרצפה, פניי הלבינו. הליצנית הגישה לי את הבלונים והושיבה אותי ליד הלוח. הסתכלתי מבעד הבלונים על הכיתה הצבעונית מביטה בי וחשתי כאילו נורתה ירייה בסמוך לאוזני, שהחרישה את עור התוף שלי. לא שמעתי כלום, כמו מבעד זגוגית כפולה ואטומה.
ראיתי את הכיתה משחקת עם הליצנית איזה משחק ואת הכיתה צוחקת בלא קול. ראיתי את הנערות הכי יפות בכיתה שרות ביחד איזה שיר עם הליצנית. ראיתי את הנער הקול נשען בכיסאו, שנדחף אחורה ונתמך בשולחן שאחריו, משלב ידיו ומפהק. ראיתי שתי נערות מתולתלות, שנראו דומות אחת לשנייה ניגשות אליי ונותנות לי מתנה. ראיתי את הדלת הברזל גבוהה יותר מתמיד, עצומה, שוב נפתחת.
אל הכיתה נכסה אימא ובידיה עוגת שוקולד, הפעם עם שניים עשר נרות. אישה יפה
עם חיוך של מליון דולר נכנסה לכיתה, הניחה את העוגה על שולחן המחנכת. המחנכת והיא שוחחו, אימא חייכה אל הכיתה, חייכה אל המחנכת וחייכה אליי. מאחורי אימא הגיחה לפתע גם סבתא, אמה של אימי, ולא שכחה להביא איתה את המספר הצרוב על זרועה.
עיניי מלאו דמעות בשלות ומכבידות, כמעט ולא יכולתי לנשום. כמו רכבת אקספרס שמתקרבת אליי, מאיימת להתנפץ בחזי, חזרה לי השמיעה בהדרגה מכאיבה וצורמת.
אני זוכר אותי, נער בן 12 ביום הולדתו בכיתה עם בלונים בשלל צבעים לידו וראשו הכבד נשען על לוח הכיתה.
ביום חמישי הקרוב ימלאו לי 35, סבתא נפטרה, אימא במוסד סיעודי, ואני עומד לעשות ביום הזה בדיוק כרצוני.
