אכזבות הן כמו פחיות קשורות לרכב המקושט של החתן והכלה. שומעים אותן מאחור מתופפות על הכביש בצורמנות, כשהרכב נוסע. רעשן המעיק מאיים על האושר ברכב, שמנסה להימלט מהן בתאוצה, אך הן מחזירות לו מנה אפיים ומרעישות יותר.
ככה זה, כי מי רוצה לעצור את השמחה הזו בצד, לצאת החוצה מהרכב המוגן, להתיר את הקשרים ולהשאיר את הפחים הקטנים, המאכזבים, מאחור?
לאכזבותיי, בא לי לעשות טיפול כימותרפי שיגמור אותן ודי, אבל אז הן חוזרות חזקות ורעות יותר, אכזריות ומצערות, כי היא דורשת זמן דעיכה, האכזבה, עד שתמוסס בדם ותתנקה ממנו מכוח זרימתו.
זה עניין ידוע, שסוף אכזבה בציפייה תחילה, ובכל זאת, הלופ הזה פעמים רבות סגר עלי. תהיתי, האם התבלבלתי בשימוש שלי בציפייה במקום בתקווה, כדי להתעודד ולמצוא מרגוע אל מול חוסר וודאות והבלתי נודע.
הפסיכיאטר הקודם שלי אמר לי לפני כארבע שנים, שאם הוא היה צריך להסביר לאחד מחבריו המטפלים ממה אני סובל בתמצית, אז הוא היה אומר, שאני בחור שקשה לו לקבל את המציאות. כשסיפרתי על זה לפסיכיאטר הנוכחי שלי, הוא התפלא, שכן הוא השיב, "למי קל לקבל את המציאות?".
הפסיכיאטר הקודם לא ממש שגה, אלא שנותרה קושייה בטרם תושלם התמונה, מה היא המציאות שאיתה אני צריך להשלים, כשהיא כל כך לא ברורה?
החלק החסר בפאזל התגלה לי בפסח לפני שנתיים, הפסח האחרון שביליתי עם אימא בקרב משפחתה. דוד של אימא שלי, אח של אימה שלה, ניצול שואה בעצמו, סיפר לי על סבתי סיפור שלא ידעתי. סיפור שהבהיר לי, שסינדרום הציפייה והאכזבה עובר בירושה.
במשפטי ה"קאפו", שהתנהלו
בישראל בשנות ה-50, סבתא הייתה בקהל. איתה גם הייתה אימא שלי הקטנה. סבתא שלי העידה בנוגע לאחד מהם, שהועמד לדין, לטענתה הוא שהביא למותה של חברתה הטובה במלחמה, הן ישנו מיטה בצד מיטה, הצילו אינספור פעמים ממוות אחת את השנייה.
כמו במרבית משפטי הקאפו, אותם יהודים, שהפכו לאזרחי ישראל, נמצאו ללא אשם. דוד אמי לא יכול היה לשכוח איך סבתי הגיבה, על הזעם, הבכי ההתמוטטות על הרצפה, האכזבה המרה ממערכת המשפט של המדינה היהודית שלה. הוא ראה וגם אימא הקטנה ראתה.
היום אני עורך דין שעובד ומתנהל במערכת המשפט בישראל, במערכת הציפיות והאכזבות. כולנו מצפים לצדק ספציפי, גם השופטים, אולם הצדק הוא בלתי נודע, לא חותרים אליו במשוטים של ציפייה, אלא בכפות של תקווה. כי הצדק פנים לו רבות, שאינם נחשפים בחזון של ציפייה רהוטה.
באותו ליל הסדר אימא חזרה להיות אותה ילדה קטנה, היום במוסד הסיעודי היא אולי כבר בת הרבה פחות. אימא בזמן דעיכה, האכזבות לוקחות אותה איתן, היא רוצה לשכוח, שלא תהיה לה שום ציפייה, היא כבר שש שנים דועכת כמו מלחמת העולם השנייה.
אז מה נשתנה? שעכשיו אין לי ממנה שום ציפייה, רק תקווה, שמנחה אותי לקבל את המציאות כפי שהיא, רבת פנים ומשתנה.
