ביום שלישי האחרון, אימי חגגה יום הולדת 63 במוסד הסיעודי בו היא מטופלת. לא ראיתי אותה שנה, כי לא הייתי מסוגל, פחדתי שהצער ייקח אותי איתו. אבא אמר לי שהיא כבר לא מזהה יותר בכלל, קיוויתי שהיא לא תזהה אותי, שלא תבחין שלא ביקרתי אותה שנה, שהייתי כל כך לא בסדר.
יומיים קודם לכן אבא הודיע לי שבמוסד עורכים לה יום הולדת, שאני בא איתו וזה נקבע לשעה ארבע וחצי. השבתי מיד בחיוב. הוא לא ידע שיום קודם לכן כבר החלטתי שליום הולדתה אני אגיע לראות אותה. החלטתי שלא משנה איך היא נראית ואם היא תזכור אותי ואיך ארגיש או איך היא תרגיש, אני מגיע. אני מגיע כי אני אוהב אותה ודי לי בכך.
ישנתי טוב בלילה שלפני, וגם הייתי שקט ברגע שהחנינו את הרכב ליד המוסד. צעדתי עד שפגשתי את אימא בכיסא גלגלים. אימא, שתמיד הלכה בשיער ארוך וחלק, ישבה שם בשיער קצר, מאופרת קלות, נקייה ומסודרת. הבטתי בה, ורק שנכנסתי לשדה הראיה שלה היא גם הביטה בי במבט תוהה. לא מצאתי שום סימן שהיא מזהה אותי, אולי הבזק חיוך, אבל הוא לא היה אישי. חיבקתי אותה ונישקתי אותה, היא הריחה כל כך טוב.
שאלתי למה סיפרו אותה כל כך קצר, אבא וניידה מיד השיבו שזה כדי למנוע ממנה לפצוע את עצמה כשהיא מושכת לעצמה בשיער. דווקא נחמד לראות את אימא בפעם הראשונה בחיי בשיער קצר.
ניידה האחות הצמודה לאימא, זו שמטפלת בה אישית, סיפרה לי בחמלה שמזה חצי שנה היא כבר לא מזהה איש, אפילו לא לרגע.
ניידה זכרה אותי מהביקור מלפני שנה, איני יכול לשכוח איך היא הביטה ישר לעיני הדומעות בעוד היא מאכילה את אימא ואמרה לי, "אל תיקח אישית, אין לדעת מה יהיה איתנו מחר, הכול מאלוהים".
שני אחים צעירים תפסו את אימא בכיסא הגלגלים והרימו אותה לאוויר כדי להעלות אותה בגרם המדרגות לקומה מעל, שם נערכה מסיבת יום ההולדת שלה. רק שעזרתי לאחד מהם להוריד את אימא בחזרה, הבנתי שנדרש כוח רב כדי לשאת את אימא.
הושבנו את אימא אל אמצע השולחן, שהיה מלא בממתקים. חגגו איתה עוד שני גברים בני אותו מוסד, המטפלות נתנו לאימא הכבוד להיות באמצע. כל המטופלים שהגיעו לאירוע סודרו שם בצמוד לקירות, חולקו להם צלחות פלסטיק, היינו הרבה אנשים. הזמר ניגן באורגן חשמלי ושר לאימא ולשני החוגגים האחרים שירי יום הולדת. אני ישבתי לצידה של אימא, ואבי מצדה השני. האכלתי אותה בממתקים שהיו על השולחן. היה לה תיאבון, ראיתי אותה חיה כאן ועכשיו, אבל היה לי ברור שהיא אינה אימי לעתיד וכבר לא האימא מהעבר.
בינתיים הנשים המטפלות הביאו עוגות יום הולדת מלאות בקרם וקישוטים וברכת מזל טוב ועד מאה ועשרים הייתה זלופה עליהן. המטפלות סידרו את הנרות, הנגן ניגן מלודיות ולי היה נעים רק להביט בסובב, לשבת ולגעת ככה סתם באימא ולהאכיל אותה, שיהיה לה מתוק. היה לי נחמד, מאוד נחמד, ועזרתי להן להדליק את הנרות.
כשהנרות על העוגה דלקו כולם, המטפלות נתנו לנו את האות לכבות את הנרות. אני, אימא ואבא כבינו יחד את הנרות, אבא ואני נשפנו ואימא הייתה איתנו שם יד ביד. הכול היה מקסים, פשוט, מספיק ומלא חיים.
הודיתי לאחת המטפלות על ארגון יום ההולדת והיא השיבה, שזה המעט שהיא יכולה הייתה לתת, אבל אני הרגשתי שניתן לי ולאימא כל כך הרבה. אם אימא הבינה או לא הבינה, זה לא שינה את הטעם, זו הייתה חגיגה והיה לכך הרבה מאוד טעם.
נפרדתי מאימא ונפרדתי גם מניידה, ובדרך ליציאה ניגשתי לניידה וביקשתי ממנה שתמרוט לאימא כמה זקיקי שיער בסנטר, כאלה שבקושי רואים. ניידה חייכה אלי ואמרה שהיא שמה לב והיא תטפל בזה.
זה היה לי חשוב, כי אימא הייתה מקפידה על זה. אז ביקשתי, כי אימא שלי עדיין מאוד יפה והיא עדיין בחיים, אז כן יש בזה שפע של טעם.
