אתה גאון ילד. למה שתרצה לקפוץ מהחלון?

הייתי ילד שמנמן ונשי, מושא הצקות ולעג. בגיל 12-15 הייתי שק חבטות של עלבון עבור רעי לכיתה בחטיבת הביניים ברעננה. הכינוי שלי היה "שאמן", שמן במלעיל, בצד עוד כמה קנטורים על כל מיני ביטויי התנהגות נשיים. הנערים בכיתה מצאו את זה משעשע, אבל אני מצאתי בזה עלבון צורב. עד היום אני משלם על זה את המחיר, ככה זה כשאתה חווה השפלה בגיל מאוד צעיר.

היה אחד שצחק עלי במיוחד, הוא זה שהדביק לי את הכינוי "שאמן". הוא הציק לי בכל שנות חטיבת הביניים וגרר אחריו רבים, עד שנפרדו דרכנו בתיכון. לא מצאתי לעצמי מזור, גם כשהתברר לי, כעשור מאוחר יותר, שהוא יצא מהארון.

היה עוד אחד, צנום ומיופייף, שאפילו תהה בינו לבין עצמו אם הכינוי שאמן ממש פוגע בי, והגיע למסקנה שלא, ואולי אם יקראו לי חנון הוא ימקסם את הפגיעה. את הפצעים שבלב זה לא ריפא, גם כשהתברר לי כעשור מאוחר יותר, שהוא חזר בתשובה.

גם בכיתה י' לא הסתיימו ההצקות, הפעם מחבורה של בנות. מלכת הבנות, נערה ג'ינג'ית שיודעת לחשוף ניבים, הורתה לחברותיה בטיול השנתי לשיר לי שאני הומו ולזרוק עלי אבנים. עלבון הוא עלבון הוא עלבון, גם כשבסוף אותה שנה היא נזרקה בבושת פנים מהתיכון.

כשחזרתי בלב מדמם לבית ילדותי חיכו לי שם שוקולדים מפצים, חיכה מיץ תפוזים טבעי וחיכו שלושת הויטמינים מסוג B. חיכו בגדים חדשים ונקיים, חיכו הפניות לרופא כשהייתי חולה, חיכה שבט מונע הידרדרות בלימודים, חיכו שלל פינוקים, והעלבונות הלכו וחלחלו.

בבית משפחתי היו סדרי עדיפויות מיוחדים. כמו אצל הרבה ההורים ברעננה, עיר ילדותי, הטריד אותם במיוחד מי נמצא בכיתת המחוננים. להורי היה חשוב אם אתקבל למגמה הריאלית בתיכון, כמה אוציא בפסיכומטרי, ושתהיה לי דיפלומה של מהנדס ו/או רופא ו/או עורך דין, העיקר הרישיון. כשהגעתי בשנות השלושים שלי לדיכאון, הייתה שם פליאה גדולה, מה פתאום הילד חושב לקפוץ מהחלון? הרי הוא ילד מחונן, ברוך כישרונות, גאון.

הפסיכיאטר הבהיר לי בדיעבד, שהייתי שייך לקבוצת הצעירים המועמדים להתאבדות בגיל הנעורים, לאלה חסרי ניסיון החיים, שאין להם את ממד הזמן והידע כיצד להרגיע כאבים נפשיים.

למה לא ניסיתי להתאבד בגיל הנעורים? אלוהים יודע. יחד עם זאת, אני זוכר היטב מה הן נסיבות חייו של המועמד להתאבדות, הילד הנשי והשמנמן עדיין חי בתוכי, ואיתו גם תחושת ההשפלה וההפקרות.

לילד השמנמן והנשי ההוא כלל לא משנה שחלפו מאז כל כך הרבה שנים. גם ממש לא מעניין אותו, שמאז הפכתי לגבר חתיך ומרשים, עם רישיון של עורך דין. הוא עדיין כועס ופגיע, כאילו דבר לא השתנה, עדיין משוכנע שבגלל שהוא שמן ונשי, הוא לא ראוי לאהבה. מרוב חרדה הודיע לי לאחרונה הילד השמנמן והנשי ההוא שאנחנו לא הולכים למסיבת בריכה בגג של מלון. לא עזר שדיברתי איתו והראיתי לו במראה שגם בבגד ים אני גבר חטוב. "לך אתה בלעדי", השיב לי הילד השמנמן והנשי, ושב להסתגר בחדרי הלב, חושש עדיין שיצחקו עליו וישליכו אותו מהחלון.

כמו כל ילד, גם הילד השמנמן והנשי שלי רוצה להרגיש אהוד. רוצה שאזכיר לו ואשכנע אותו ששמנמן ונשי זה אפילו חמוד. עדיין מחכה שאחבק אותו כמו אימא, שאתמוך בו, שאקבל אותו כמו אח גדול. מייחל שאדבר אליו, שאדריך אותו כמו אבא, כיצד להתמודד בעולם של ילדים אכזרים וחסרי רגישות. אני אמשיך לסבול עד שאתבגר בכוחות עצמי ותהיה לי הכשירות.

אלוהים ישפוט את הורי ואת אלה שפגעו בי, לא אני. אולם מעת שבגרתי, אלוהים לא יסלח לי אם לא אטפל בו, בילד שלי, החמוד שלי, אהובי, בעצמי.