הומוסקסואליות היא לא נטייה מינית גנטית, ושיקפצו לי המדענים. ואם היא גנטית, היא טמונה בכולנו, כמו גן שאחראי על הנשימה, גן סל, שאחראי על היצר המיני.
הומוסקסואליות אינה זהות מינית שנולדים איתה, היא נבראת בכל יום מחדש. היא הדרך שהטרוסקסואלים לא רוצים ללכת בה, ובעבור הומוסקסואלים כמוני, אין בלתה.
אומנם אין אשמה בעולם, ואמא שלי כבר מזמן במוסד סיעודי,
פטורה, אבל עדיין נושאת במידה רבה באחריות לכך שאני לא יודע אישה. זה מי שאני היום, אני אוהב גברים
ומודה על כך לאלוהים,
אבל אין בזה סתירה לעובדה, שתמיד חסרה לי אהבת אישה. הבנתי את זה, כשאימא שלי נטשה את חיי אל
תהומות נשייתה.
אין זו האחריות של איזה ריבוזום, או גן רצסיבי. אני יודע רק אהבת גברים, כי היא דחתה את תשוקתי אליה, לפני הרבה מאוד שנים.
הייתי ילד קטן, תינוק, לא יכולתי למצוא לי אימא יפה אחרת שתסכים, שאינק אותה בלהט
ואשך לה את הפטמה, בימים ההם, היא הרי היתה בלתי ניתנת להחלפה. זה תמיד מתחיל בבית, לא רק שלי, זו תופעה עולמית רחבה, איך האישה הראשונה הופכת להיות גם האחרונה.
הן אף פעם לא מתכוונות להפוך אותנו לחד מיניים, זה נעשה תמיד בחוסר מודע. אימא לא מבינה, שילד שתשוקתו אליה נדחתה, זה עניין טראומתי והיא לא תשוב בהעדר דרישה. מנדחית לאסורה, הוא לומד את הכלל, גדל להיות נער שלא רוצה נשים בכלל.
זה מהיום שאנחנו באים לעולם, מי זוכר, אבל בתכלס זה הפיל הוורוד הענק שאי אפשר לתת לו שם, שעומד בחדר של כל משפחה שההומוסקסואליות תפסה בה לפחות נפש אחת.
לעיתים דווקא משום שהן רצו שנגדל להיות הגבר האולטימטיבי, מושא פנטזיה אהובה. דמות אב נערץ, חף מכל דרישה למימוש תשוקה. אחד שיבין אותן, יאהב את יופיין, יזדהה עם רגשותיהן, וייצא בשליחותן לממש את חלומותיהן. הן לא רואות מה הן עושות, מנהלות איתנו מערכת יחסים לא שוות כוחות, תופרות את אישיותנו בחוטים של צפיות, ובלי משים, פוצעות ומסרסות.
האימא יודעת שהיא נתנה לילד הזה יחס אחר, יחס מיוחד, יחס שונה, והיא ממנה אותו לשר לעניין האושר שלה. היא יודעת שהיא עמדה בינו לבין כל אישה אחרת.
ובכן, אימא מתכננת ואלוהים צוחק. עכשיו כולם רואים, שגם אנחנו שלמים פגומים.
גם האב יודע, אבל הוא חשב שכך אולי היא תהיה מרוצה, ממה שהוא במוגבלותו לא יכול היה לספק, אולי הבן יהיה גבר טוב יותר, כזה שנשים תהיינה מרוצות ממנו, מעניין ומרתק. היום הוא חושב לעצמו, שאולי הוא היה צריך להתערב, אז שהיינו קטנים, אבל עכשיו כבר מאוחר, אנחנו כל כך אחרים.
וכולם ישתקו ויעמידו פנים, כי אימא יש רק אחת, מקועקעת במערכת העצבים. רק שלא תאמר לעצמה, וששום אדם אחר לא יאמר לה, שהיא לא הייתה בסדר. שהיא עשתה טעות גורלית וחטאה. לא חטא במובן התיאולוגי, אלא חטאה למטרה, לפיה היא נדרשה לתת את הבן שלה לעולם, לחברת הגברים, שאין מושלם, גם לא בסרטים. אין זה תפקידו של ילד קטן למלא חסכים. ואין מה לעשות, גברים הם בלתי נשלטים, תוקפניים, שעירים, לא תמיד נקיים ומכאיבים.
אז אם תשאלו כל הומוסקסואל כמוני, מכל קשת המגדר, מכל מגוון הוואריאציות של זהותם המינית, גאה או נכלם, חסר או שלם, מוסתר או גלוי, כזה או אחר, בארץ או בחו"ל, בלי כל שיפוט, בשיחה אישית, בארבע עיניים, הוא יספר לכם על אימא שלו, על אבא שלו ועל הילד הקטן שהוא היה. לא תאמינו, שבתוך כל השוני, יש לכולנו מכנה משותף על איך הומואים באים לעולם.
זה לא טמון בגנטיקה אלוקית, אלא מעשה-ידי בת אדם.
- צילום: shutterstock
