נטוש

"אתה מרגיש נטוש", זו הייתה התשובה הנונשלנטית של הפסיכיאטר לאינספור השאלות הדאוגות, שהיו אליו, בעקבות משבר נפשי אליו נקלעתי בטרם מלאו 32 שנה. "אתה במצב רוח דיכאוני, בינתיים תאכל כדורים ותכתוב עמוד ליום", אמר לי מספר שבועות לאחר מכן, כשהתקשרתי אליו בבהלה וטענתי בפניו שמצבי סופני, כי עין שמאל שלי פוזלת ואני כל הזמן רואה את הצל של האף שלי.

בטרם מלאו לי 6 שנים, אימא לקחה אותי לרופא עיניים, שאיבחן שיש לי פזילה סמויה. איני זוכר מדוע מיאנתי לצאת מהלובי של בית החולים, אבל אימא מאוד מיהרה וצפצפה לי מהרכב מסוג פורד סיארה, שיצא מהחנייה. משלא נעניתי לצפצופי המכונית, ראיתי איך אימא נמלטת עם הרכב ונעלמת לי משדה הראיה. אימא נעלמה. רצתי החוצה, העולם כאילו נקטף מעלי וצרחתי אימא. רצתי בבעתה, עד שראיתי את הפורד סיארה ממתינה לי ביציאה מהחניון.

משם נסענו לבית סבא וסבתא, אני זוכר את עצמי שכוב אצלם על הספה מתקשה לנשום.

גם היום כשאני ממאן, אני מצפה, שיינטשו אותי. אולם הפעם, אני לא אכנס לאף פורד סיארה, שמחכה לי ביציאה מהחניון. אצלי אין חרטות, כי בין הפורד סיארה שנמלטה לאותה אחת שחיכתה לי, חוויה של מוות הפרידה ביניהן.

כבר למעלה מ- 10 שנים שאני מעשן שתי קופסאות סיגריות ליום, אומנם עשן עם רעל, אבל לפחות זה מאלץ אותי לנשום.

יש לי ידע עצום במחלות סופניות, בגיל 7 כבר ידעתי מה זה זאבת, ובגיל 14 ידעתי איפה בראש ממוקמת ההיפופיזה. זה לא היה מסקרנות של ילד מחונן, אלא משום שמילדות אימא שיתפה אותי בחרדותיה מכל המחלות האפשריות. לא הייתה בדיקה רפואית מכל סוגי הסרטן, צינטור ללב ולרבות בדיקת איידס, שלא עברתי איתה בחיל ורעדה, חרף שלאף אחת מהן, כפי שהסתבר בדיעבד, לא הייתה הצדקה.

במבחן התוצאה הייתי ילד מפוחד, אימא תמיד טענה שנולדתי ככה, שירשתי את זה ממנה. היות ולא הייתי מוכן להשלים עם זה, במשך שנים רבות ניסתי להבין את שורשו של הפחד שהפריע לי לחיות. חפרתי במוחי המון, אבל לא הבנתי כלום, עד שבבואי לגילאי 30 הגעתי לפחד שיא והתפרקתי לחתיכות.

רק כשהלכתי לטיפול פסיכיאטרי בצד טיפול בשיטת גרינברג, אספתי את החלקים וכתבתי עמוד ליום, גיליתי את הבלתי מתקבל על הדעת.

הפחד שלי לא היה עניין של תורשה גנטית, לא נולדתי ככה, אלא נולדתי אליו. בין אם היא תברח ממני עם מכונית או תנטוש אותי ע"י מחלה סופנית, חששתי באופן תמידי ואישי מגיל ינקות, שאימא עומדת לעזוב אותי. אימא, שהייתה מושא אהבתי.

אני מניח שהיא לא הייתה מודה בזה, אבל גם לא העזתי מעולם להתעמת איתה אם היא באמת התכוונה לזה, ואם היה לה כל כך כבד להיות אימא שלי. האמת שלא רציתי לדעת, והיום כבר אין טעם לשאול אותה. אימא חולה באלצהיימר בשלב מתקדם והיא עומדת לנטוש אותי סופית.

בשנים האחרונות כשעוד יכלה לדבר באופן רצוף, היא כל הזמן אמרה לי שהיא אוהבת אותי. זה היה לה ממש חשוב להבהיר לי את זה, אבל לי זה גרם לאי נוחות. היא אף פעם לא הייתה מסוגלת להיות מילולית בנוגע לרגשותיה, אז אולי משום כך היא רצתה שאני אהיה עורך דין, שאהיה לה לפה, אלמד עליה סנגוריה ואמצא אותה זכאית.

אם היא לא הייתה אימא שלי, הייתי נלחם עבורה ומוציא את צדקתה.

אני עדיין לא מסוגל לסלוח לה לגמרי, כל יום קצת יותר, ואלוהים שיסלח גם לי.

בצד הצער גם יש הקלה, אם את כל כך רוצה ללכת, אז פשוט תלכי.