החלטתי שאני אוהב את עצמי לא משנה מה. גם אם אלוהים יחליט שטוב מותי מחיי, אני הולך עם עצמי. מבחינתי בעולם הזה, נכון להיום, יש שניים, שאוהבים אותי כמו אם ואב, אלוהים ואני. האם אני אוהב את אלוהים? זה משנה?
לו אלוהים היה בר חלוף, השאלה הזו הייתה רלוונטית, כי אם החלטתי שאני אוהב את עצמי חי, אז מוטב, שאני אלמד להסתדר איתו, ליהנות ממנו ולקבל אותו כמו שהוא על כל מה שהוא עושה או חדל.
ובכן, זו לא עמדתי באשר לבני אדם. אם אני רוצה בקרבתם זה משום, שאני אוהב אותם, גם אם זה לערב אחד.
לפני כשנה וחצי היה לי דייט עם בחור, שסיפר לי שהוא החלים ממחלת הסרטן. הוא גם סיפר לי שבתקופה המחלה הוא לא יכול היה לצאת את ביתו בשל מערכת חיסון מוחלשת כתוצאה מטיפולים כימותרפיים. בדיוק אז בן זוגו לחיים עזב אותו. בן הזוג לא יכול היה לעמוד בזה, והוא הבטיח לי הדייט שהוא סלח לו והוא מבין. אשרי המאמין.
הסיפור של הדייט תפש אותי, כי למרות שאני יכול להבין את הבן זוג שעזב בשל חולשה, תכלס לא בא להבין אותו. אף אחד לא אלוהים, לא חייבים להסתדר עם מי שלא עושה טוב, תהא הסיבה להתנהגותו אשר תהא, מוצדקת שבמוצדקות, מובנת שבתובנות ואפילו מעוררת דמעות ובכי.
גם אותי עזבו כשהייתי צריך, אינספור פעמים אמרו לי, שאוהבים אותי ובכל זאת מצאתי את עצמי אומלל. אחד דחה אותי כי הוא הרגיש לידי מכוער וטיפש, אחר אמר לי שלא יכול לסבול את הסיגריות ושאני צריך לסדר את השיניים, ועוד אחד לא יכול היה לקיים איתי יחסי מין כי הזין שלי היה ארוך משלו בחצי סנטימטר. כן, הוא מדד.
הפסיכיאטר אמר לי שההוא שאהבתי,
כנראה אפילו יותר רגיש ממני, אז הוא לא מסוגל להתקרב אלי. לגבי הוריי,
תוך כדי שהוא משרבט במחברת שלו ומסיט ממני מבט, הפסיכיאטר אמר לי שהם בטח אוהבים אותי בדרכם שלהם.
נראה לי שהפסיכיאטר ידע, שבעת ההיא, הוא צריך להיות רק בעדי. לפני כמעט שלוש שנים לא היה טעם להעמיד אותי מול המציאות, שלעיתים רע גם עם מי שאוהב, וצריך להסתכל על התמונה הכוללת, שהדרך לאהבה רצופה דחיות מכאיבות.
הייתי אז במצב רוח דיכאוני, היה לי רע, בעיקר לעצמי, הרבה מאוד שנים. היה ברור שאני במאבק על ילדותי הלא ממומשת, ועוברת עלי תקופה אגוצנטרית, כזו שלא סיימתי מעולם.
עם הטיפול לימדתי את עצמי שאני לא עוזב אותי, כשאני קרוב אלי, טוב לי, גם עם אלוהים. מושאי אהבה עלולים לעזוב, מתישהו. גם אני אותם. מתישהו. זה לא צריך להפריע לי לאהוב אותם ולתת להם לאהוב אותי, ככל שניתן. אז אני אוהב לפרקים, אוהב במקביל, אוהב עד מאוד, גם אם רק לכמה רגעים.
כמו בחיי המקצועיים כעו"ד, גם עם מושאי אהבה אני מנהל מו"מ בטרם התקשרות, אני סיימתי להיות פראייר. אומנם לאהבה אין תנאים, אבל אם זה לא קרוב ובעיקר טוב, אז לא חייבים. קצתי בלעבור פרידות מכאיבות על כדורים, רק משום שהצד השני הרגיש שבאנושיים, רק משום שהצד השני חושב שהוא מהבלתי נעזבים. אני לא מרשה יותר לילד שבי לשחק עם ילדים לא מחונכים.
אז מושא אהבה יקר, אם אתה אוהב אז אני רוצה להרגיש, ותרגיש חופשי לעזוב אותי בכל רגע נתון אם זה "לא מתאים",
כי אני מסתדר יופי, אני לא לבד, יש לי הורים.
אני ואלוהים.
