מחכים

ההוא שאהבתי, אמר לי שככל שהוא יאהב אותי יותר, כך הוא יהיה מגעיל אלי, יותר. עצם זה שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, עשה אותי בלתי ניתן לעצירה. כן, תהיתי בנוגע לנאמר, שמעתי היטב ואף חשבתי, שמשהו כאן טעון ליבון, כשהוא אמר "יאהב" בצד "מגעיל" למה הוא בדיוק התכוון,

אלא ששלט האזהרה לא הביא אותי לשים ברקס במכונית המרוץ בה דהרתי. ההוא שאהבתי אמר שהוא אוהב, ואני בדרך המקוצרת והמהירה לסיפוק האולטימטיבי שלי. בום.

פסיכיאטר אחד אמר לי שלפעמים כדי להפנים דבר מה צריך לחטוף 200 כאפות, אלף מכות. ובכן, אני לא שונה מאף אחד אחר, כי הכאפה לא אחרה להגיע, וזו לא הפעם הראשונה. זה כבר למעלה מ- 30 שנה, שאני נמלט מכאבי הלב והפחדים אל עבר מה שאני חושב, שישכך וישכיח את הכול. ריגושי אהבה.

זה היה אצלי עניין כמעט אוטומטי, כי חיי היו מחולקים למסופק או לא מסופק. כשאני לא מסופק, אני עצוב וכאוב, העולם הוא מקום נורא לחיות בו, וכשאני מסופק, אני חושב שאולי בכל זאת מוטב להמשיך אל עבר סיפוק מרגש יותר.

כך או כך, הרדאר שבמוח שלי עבד 24 שעות ביממה כדי להתביית על מושאי אהבה. הוא מאתר את המטרה, מכוון, ננעל ואני משתגר אליו. מה אחר כך? לא זוכר. זה תהליך מאוד מהיר, שבסופו אני מתגלגל במדרגות, נפרץ מהדלת ומתרסק על ריצפת האספלט בסמטה האפלולית של הבלתי המסופקים.

אני לא יודע אם זה הכדורים, הגיל, הכתיבה המאומצת, אבל בתקופה האחרונה עלה בדעתי לשנות את הפרשנות שלי לחוסר סיפוק. לא יודע למה בדיוק, אבל בטח למשהו קצת פחות דרמטי כמו אומללות וסבל, כי מצב לא מסופק מטלטל אותי פחות.

אני בעיקר חכם בדיעבד, כי כשמיהרתי לפתוח את הלב אל ההוא שאהבתי, גיליתי שהפצעים שבלב שלי עדיין היו פתוחים ומדממים. אם הייתי מקשיב לו, הייתי מחכה, אם הייתי מקשיב לי, הייתי מחכה, אם הייתי סבלני, הייתי מחכה, אבל לא הייתי מסופק, אז איך אני אחכה?

"מה אתה מוצא בו?" שאל הפסיכיאטר בשלוף, אז בלי היסוס עניתי שהוא מתוק. "אם הוא מתוק בעיניך אז מחכים", השיב לי הפסיכיאטר לפני כמעט שלוש שנים. הופתעתי מהתשובה הזו לחלוטין, כי חיכיתי שינזוף בי, שאני אידיוט ועיוור ולא מוכן לקבל את המציאות, שההוא שאהבתי לא אוהב אותי כלל.

מחכים, שאלתי את עצמי? גם כשהעתיד לא ברור, מחכים? או שרצים אחד אל השני בזרועות פתוחות או שנפרדים כידידים נידחים, אני זקוק לתאריך יעד, איפה הדד ליין? בין לבין אני סובל, ההמתנה לבלתי ידוע הורגת אותי, ואם אין תשובה, אני אייצר תשובה, ויהיה לי סוף ברור לסיפור. הייתי מוכן להתאפק, אפילו צמתי פעמים רבות בעבר ביום כיפור, לא משום שפחדתי מעונש, אלא משום שידעתי בדיוק מתי הצום נגמר, מתי ארווה צימאוני, אשביע רעבוני ואוכל להדליק סיגריה. כל חיי חיכיתי, שאימא תיתן לי חיבוק אוהב ללא תנאים והיא כבר במוסד סיעודי חולת אלצהיימר, זה הרי לא יקרה לעולם. גם במקרים כאלה, מחכים?

היום, זה לא שאני רב אומן במלאכת החיכיון, אני עדיין נוטל כדורים, אבל ממה שזרע במוחי הפסיכיאטר לפני כמעט שלוש שנים, נבט ניצן. אני מבין שצריך לחכות, שזה אפשרי ובלתי נמנע לפעמים. איך עושים את זה, איך חיים בין הלא ידוע לבין הבלתי ברור, למה ואם כדאי? גם לתשובות על אלה, אני מניח, שמחכים.