"הו, מלי אנחנו חיים בסרט רע!" היה זה קולה של ענת, חברה טובה ואם לארבעה ילדים מהעבר השני של הקו. "רק שלשום שמחתנו ורקדנו בחג פורים, הילדים פיזזו בעליצות, מחופשים, שלחנו משלוחי מנות וחיכיתי ליום ראשון, לחזרה לספסל הלימודים, כדי לדלל את רמת הסוכרים בגופם של הילדים שלי, שטחנו עשרות משלוחי מנו, ואפילו הודעתי בעבודה שאגיע שעתיים מאוחר יותר. דמיינתי שעתיים של ניקיון יסודי והחזרת הסדר על כנו לחיים שפויים, והנה, החיים התהפכו בקול רעש בום טראח.
הפוסטים הקודמים של מלי:
ילדת? מותר לך לבכות
על חשבונכם? כך החרדים מכלכלים 11 ילדים
הילד ה-11: להרכיב את הפאזל מחדש
השלמנו עם מציאות עקומה
מילא שהילדים לא בלימודים, מילא שאני לא בעבודה והבית הפוך ומלוכלך – הילדים אחוזי אימה. כל רחש קל נדמה להם כמו נפילת טיל וכשנשמעות האזעקות, אני עמלה קשות להרגיע אותם. עוד רגע אזדקק לפסיכולוג צמוד לכל אחד מהם. ואת יודעת מה הכי מרגיז אותי?" היא שאפה קלות בטרם המשיכה את המונולוג הכואב: "הכי מרגיזה אותי העובדה שאני יודעת שבחצי השני של המדינה, החיים ממשיכים כרגיל, כאילו אנחנו חיים במדינת ישראל ב'. ואת יודעת מה מקומם אותי? אנשים מדמים בנפשם שאנחנו נמצאים במרחק שנות אור. טעות! חצי שעה נסיעה ואתם כאן אצלנו בחצר, עם הטילים שנופלים פה. איך יתכן שהגענו בכלל למצב ההזוי הזה?"
כמעט חצי מדינה נמצאת תחת מטר הקסאמים והחצי השני מהנהן בראשו וממשיך בשגרת חייו. המשפט של ענת מכאיב לי.
"ואהבת לרעך כמוך", הפסוק הזה מהדהד לי בראש בזמן שאני מאיצה בבנות שלי להגיע בזמן לגן, ומנגד חושבת על כל אותם הורים שספונים בבתיהם עם הילדים החרדים.
ואני לא מדברת על העובדה שהילדים יושבים בבית ומוסדות הלימוד שלהם סגורים. אני מדברת על העובדה שהשלמנו. השלמנו עם מציאות עקומה.
תראו לי מדינה מתוקנת אחת בעולם שהייתה מאפשרת לתושבים שלה לחיות חיים על גבול הטירוף. נכון, ישנם מצבים מטורפים ברחבי הגלובוס, אבל את הקסאמים הללו אנחנו המטנו במו ידינו על עצמנו. אני עוד זוכרת את היום בו יצאתי מחדר הלידה, לפני כשבע עשרה שנה, אז נחתם הסכם השלום, הסכם שרק גרר מלחמות בעקבותיו. אינני כותבת פוליטיקה ואין לי כל כוונה להיכנס לנושא. השורה התחתונה היא שהורים רבים בישראל, שיש להם זכות תושב פה לא פחות מכל אחד מאיתנו שמתגורר באזור אחר ואינו סובל – נמצאים במצב הזוי.
זה הרי חסר היגיון.
פחד מוות אמיתי
איפה הידיים שחתמו על ההסכם? איפה הם היום? האם הם שם יחד עם התושבים? אנחנו, האימהות שנמצאות בשאר ערי הארץ, חייבות לקום, חייבות למחות. אנחנו חייבות לחשוב איך לעזור לילדים האומללים ובמה ניתן לסייע להם. מי יוכל להשיב לילדים את התמימות שלהם, שנהרסה עם הטיל הראשון, את תחושת הביטחון? מי יכול לשער את גודל הנזק הפסיכולוגי שנגרם להם?
דמיינו סיטואציה של ילד שלכם שמתעורר באמצע הלילה, אחוז פחדים ממפלצת שהתנחלה תחת מיטתו. אנחנו יודעים שמדובר בפחד דמיוני, ואנחנו יוצאים מכלינו כדי לגונן עליו ולהרגיע אותו. בלילות האחרונים אלפי ילדים מפחדים ולא פחד שמקורו בדמיון, אלא פחד מוות אמיתי, שכולל את כל האפקטים הכי מפחידים שקיימים.
ואנחנו שותקים.
אנחנו בתוך המדינה שלנו. בשטח שלנו. ורצינו, כן, כולנו רצינו ועדיין רוצים שלום, אבל לא אמורים להתמודד עם מצב כזה. איך הגענו לתמונות האוויליות האלה, של טילים עפים אל בתים של ילדים חפים מפשע?
חייבים לעצור את החרפה. ועל ידי התעלמות רק נעצים אותה.
אנחנו, ההורים שקמים לעוד בוקר שגרתי, חייבים להבין שאם לא נשתתף, אם לא נמחה, קול הזעקה שלנו יהפוך לסירנה שמתריעה על נפילת קסאם נוספת.
