הפוסטים הקודמים של מלי:
ילדת? מותר לך לבכות
על חשבונכם? כך החרדים מכלכלים 11 ילדים
הילד ה-11: להרכיב את הפאזל מחדש
ואני מנגד תמיד מנסה להפריך את הדמגוגיה הזולה שגם אנשים אינטליגנטים והגונים נופלים ברשתה ולהסביר שבדיוק כמוכם, בעלי ואני עובדים קשה, משלמים מיסים ואגב, אין לי הנחה בארנונה. אז איך את חיה? תסבירי! הם דורשים לדעת. אנחנו, עם שני ילדים ושתי משכורות לא גומרים את החודש!
אז זהו, זכותנו לחיות ברמת חיים נמוכה יותר, מתוך בחירה, כי כך אנחנו מעדיפים וכך אנחנו חיים. זכותנו לגדל ילדים כמו שאנחנו גדלנו, שלושה בחדר אחד. זכותנו שלא לקנות מותגים, אלא לערוך קנייה עונתית בבזארים. זכותנו לוותר על חופשות ונסיעות לחו"ל ולקנות במקום זה אוכל ובגדים ליותר ילדים. זכותנו לוותר על ריהוט יוקרתי. זכותנו גם להחליט כי אפשר להסתדר עם שני מחשבים לאחד עשר ילדים. הרי אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, שבה אם אדם מחליט לעבוד ולחיות באורח חיים צנוע מתוך בחירה, המינימום המתבקש הוא ששאר החברה תכבד אותו.
כך לפחות חשבתי, עד שהבנתי שמתקיפים אותנו בלי סוף. לפני מספר שבועות צוטט אחד מבכירי האוצר שטען כי לגדל שמונה ילדים זה בגדר חטא. ציפיתי למצעד טלפונים והם אכן הגיעו. עליתי לשידור בתוכניות רדיו שונות, כי רצו לשמוע את דעתה של מלי גרין בעניין. ואני טוענת בלהט זה שנים (בעצם אמא שלי מעלה את הטענה זה שנים ואני מצטטת אותה) כי להיפך, משפחות ברוכות ילדים תורמות לכלכלה בעצם היותן ובעצם צריכתן. המוח הפשוט שלי, שאינו דוקטור לכלכלה, עורך חשבון של אחד ועוד אחד. מי הם הצרכנים הטובים (התובעניים) ביותר? הילדים. למי קונים מטרנה, טיטולים, אוכל, צעצועים, ספרים, בגדים, רהיטים? לילדים! עבור עצמנו, נוותר על ספר טוב, אבל כשילד מבקש, לכו תגידו לו לא...
בכוחם הכאילו דל הם מניעים את גלגלי הכלכלה, בגללם ובזכותם הכלכלה עובדת שעות נוספות.
מי צורך יותר?
אתמול, כשישבתי בבית הוצאת "ידיעות אחרונות" לרגל יציאת ספרי החדש, נתקלתי ממש במקרה (וכידוע אין מקרה בעולם), בספרו של פרופסור דוד פסיג – "צופן העתיד". עלעלתי בו ובדיוק נפתח לי העמוד המדבר על הנושא הזה. "ואוו", שרקתי בהתפעלות. מצאתי סימוכין מחקריים לטענה שלי! (יש מצב שאני פרופסור בפוטנציאל?) לא התעצלתי ואפילו התקשרתי אליו. "האומנם? שאלתי אותו בהתרגשות, האם מסתבר שכולם צריכים להתנצל בפני, שכן אנשים כמונו, בעצם, אמורים לשאת את אות הכבוד של כלכלת מדינת ישראל? הוא שטח בפני את מחקרו של חוקר אמריקאי בשם הארי דנט, בו הוא מעלה תיאוריה שמסבירה מה גורם לצמיחתה של הכלכלה בכל מדינה מערבית מתוקנת.
כל אחד במחזור חייו עובר ארבעה שלבי צריכה: מהלידה עד לגיל 25; הגל השני הוא גל היזמות בגילאי 25 – 36; הגל השלישי הוא גל ההוצאות 36 -46; והגל הרביעי הוא מגיל 46 עד גיל 60. פרופ' פסיג, המביא את דבריו של דנט, טוען כי בגל ההוצאות אנחנו מוציאים הכי הרבה עבור עצמנו ועבור ילדינו וככל שיש יותר אנשים המוציאים כספים בגיל הזה, הכלכלה הולכת וצומחת. בדרך כלל, אנשים בגילאי ה-36 ומעלה מגדלים את הילדים ומוציאים עבורם את מירב כספם, ומכאן ההוכחה שהילדים הם אלה שבעצם מחזקים את הכלכלה.
המנוע של גלגלי הצמיחה
אני מוסיפה ומצטטת מספרו של פרופסור פסיג את הקטע הבא: "יש שיטענו כי קבוצת גל הלידה בישראל אינה מורכבת כולה מאנשים שיתרמו לחברה ולפריון בעבודה באותה המידה, שכן היא כוללת בני מיעוטים וחרדים שמספרם עולה על יחסם בכלל החברה, ומסיבה זו אין זה נכון לחשבם בפוטנציאל הכלכלי של כלל החברה... מבחינה כלכלית אין זה משנה מאיזו תת קבוצה חברתית אדם מגיע, שהרי כולם צריכים גג ומזון לפיותיהם ופיות ילדיהם, כך שהשפעתם תהיה שווה לזו של אחרים".
המחקר של דנט, אגב, מציב את הדגש באופי הצריכה של האזרחים ולא בפריון בעבודתם או בכוח הקניה שלהם. והחשוב מכל, לדעת דנט, הוא סוג ההוצאות בשלבים השונים של מעגל החיים. מבחינה זו דווקא משפחות מרובות ילדים מחזקות את המודל, משום שעיקר הוצאותיהן הן סביב הצרכים הבסיסיים המניעים את הכלכלה המקומית. הן לא נוטות להוציא כספים על נסיעות לחו"ל או על מותרות, התורמים לכלכלת חוץ או לעשירון העליון בלבד, אלא הן מוציאות כמתבקש את רוב הוצאותיהן על מזון, קורת גג, ביגוד, חינוך ותחבורה, דברים שלדעתו של דנט הם המנוע העיקרי המניע את גלגלי הצמיחה המקומית.
אושר גדול תקף אותי בזמן שיחתי איתו. ביקשתי לראיין אותו ומצאתי אישור לכך שאמנם משפחות ברוכות ילדים עולות למדינה יותר, אבל הן גם תורמות יותר. ועכשיו יש לי סימוכין. אז נכון, הוא אישר את הטענות שלי, ותודה לך פרופסור פסיג.
