אתמול נפל לי האסימון. פתאום קלטתי שהרבה מן השנאה לציבור החרדי נובעת מקנאה.

קהילה זה טוב לכלכלה

רגע לפני שתסקלו אותי באבנים על שאני מאשימה אתכם בקנאה, הרשו לי לנתב אותה לפאזה חיובית של קנאת סופרים תרבה חוכמה. כי בואו נודה על האמת, אפשר לזעום על החרדים, להאשים אותם בכל הרעות החולות במדינה, אבל אי אפשר להתכחש לעובדות כי הרבה דברים המתרחשים בקהילה, הם ברוכים מאוד וגם בקטע הכלכלי כמובן.

לפני שאמשיך, אספר לכם על פינה קצרה ושבועית בתוכנית רדיו אמריקאית, המכונה בשם "הצצה לעולם החרדי". הם ביקשו ממני בכל שבוע להאיר פינה חשוכה אחרת בפנס המציאות. לטובת הרוב הישראלי שנתקל רק בפוליטיקאים החרדים שהוא מתעב, והחרדי מוצג לו באדיבות התקשורת הישראלית כפגע רע במקרה הטוב, הנה תמצית הפינה ברדיו, לכל אלה שלא מכירים באמת חרדים מקרוב.

אני לא עושה את זה כדי לנקר עיניים, אלא רק כדי לומר לכל הסקטורים בישראל: תתארגנו לחיות בחיי קהילה חמים ואכפתיים זה לזה. משתלם מכל הבחינות.

קהילת בית הכנסת

מהם חיי קהילה בכלל? בעיני, אין דבר יפה יותר מחיי קהילה תוססים, שכמובן סובבים סביב בית כנסת מסוים בו המשפחה החרדית מתפללת. אנחנו למשל שייכים לקבוצה בשם 'אטיק', על שם בית הכנסת. מלבד התפילות היומיומיות ובשבתות, נפגשים הגברים אחת לשבוע לשיעור שבועי. מדי פעם בשבתות ובחגים, אנחנו הנשים נפגשות בבית הכנסת לקידוש שנערך בשבת.

הלוואות ועזרה הדדית

בקהילה שלנו יש קרן עזרה הדדית שנותנת הלוואות ללא ריבית ובסכומים של עד אלפיים ש"ח למי שנדרש לו הסכום לצורך מיידי ובמקרים חריגים ישנם גבאים בקהילה שאחראים לפנות לבעלי היכולת, כדי לעזור למי שנמצא בתקופה קשה בצורה דיסקרטית ולעיתים בלי שהנעזר יודע מכך.

טוב שכן קרוב

בכל בניין חרדי מתארגנות השכנות, לרוב בהתארגנות ספונטנית ולא מתוכננת, לשלוח ליולדת עוגה או ארוחת בוקר חמה ומזינה היישר אל המיטה (לא חייבים לשלוח ארוחה לכל עשרת הפיות. מספיק לפנק את היולדת). שכנות אוהבות ותומכות גם יתנדבו מדי פעם לקחת את ילדיה לבתיהן או לגינה בשעות אחר הצהריים, עד חודש אחרי הלידה.

ולא רק לידה. בעת שמחה או חלילה צרה, כל הקהילה והשכנים נרתמים לעזור. כאשר שכנתי ישבה 'שבעה' על אביה, היא חזרה לבית מסודר ולילדים שבעים.

עוד על המחאה ב-Xnet:

קופות צדקה ותמיכה

הציבור החרדי אינו מורכב רק מאברכים. אני יודעת שקשה עד בלתי אפשרי לנפץ את המיתוס השקרי הזה שקנה לו שביתה גם בקרב האינטלקטואלים שבחברה הישראלית, אבל העובדות מצביעות על כך שבעיר שאני גרה, עיר חרדית סטנדרטית, ישנם כעשרים אחוז אברכים בסך הכל. השאר אנשים עובדים. האנשים העובדים מוזילים מהונם לקופות הצדקה והחסד. ולא רק הם, כל אחד מבני הציבור החרדי חייב על פי דין תורה לתת מעשר כספים – 10% מסך הכנסתו נטו – לצורך צדקה.

בכל עיר יש קופת צדקה כללית ובכל שכונה חרדית קופת צדקה חרדית. על כל קופה ממונים מספר גבאים בחסות הרבנים, האחראים לברר על מצוקה כלכלית אמיתית ולחלק את הכספים המתקבלים בהתאם.

לקנות בזול

ההתארגנות של קופות הצדקה והקהילות מגיעה לידי ביטוי בעיקר בערבי חגים, בהם יוצרים הגבאים קשר עם עסקים מקומיים (בכך מסייעים גם לעסקים במקום המגורים) ורוכשים בעיקר תלושים לנזקקים, במחיר מוזל יותר. כך מבטיחים גבאי הצדקה כי הכסף יגיע למטרה חשובה של קניית מזון ולא לדברים אחרים (יש הרוכשים תלושים גם לחנויות ביגוד, הנעלה, כלי בית ועוד). הדבר רווח בעיקר בתחום מוצרי המזון הבסיסיים, מוצרי בשר ועוף ופירות וירקות לקראת החגים. חבר קהילה יכול להצטייד במזון במחיר מוזל יותר ממחירי השוק – בגלל התאגדות כוח הקנייה מול היצרנים והספקים. כך חוסכים את פער השיווק, כי פונים ישירות למפעלים. העוסקים בדבר כמובן מתנדבים, הרואים לעצמם מצווה גדולה.

אפרופו חיסכון, בימים האחרונים שמעתי כי קהילה חסידית מסוימת המונה עשרות אלפי איש, סגרה עסקה עם חברת תקשורת גדולה והבטיחה לה שכל חברי הקהילה יעברו לחברת תקשורת זו בלבד, אם יקבלו דילים והנחות מתאימים.

חיי התרבות

פעם בחודש, בתאריך חשוב ושמו ראש חודש, קהילות רבות דואגות לאירוע תרבות. לעיתים מדובר בארוחת ערב בבית אחת הנשים, כאשר כולן משתתפות בהכנות, ולעיתים במופע מתוך הקהילה או בהרצאה.

ובכלל, חיי התרבות זולים. תוכלו למצוא בערים רבות הסכמים עם אמנים שמופיעים בתמורה לכרטיסים ששווים לכל כיס (בין עשרה לשלושים שקל למופע). האומנים החרדים מרוויחים הרבה פחות. כעיתונאית במגזר החרדי אני מרוויחה הרבה פחות לעומת משרת עיתונאית מקבילה במגזר הכללי. בדוק!

ולא שלנו יותר קל. גם לנו קשה, כי המבנה גם מצביע על נתוני השתכרות נמוכים יותר. ההתמודדות עם המצב הנתון מביאה לאורח חיים צנוע יותר. המשפחה החרדית אינה מוציאה כסף על תיאטרון או על סרטים, אינה יוצאת לבילויים יקרים מהסוג המצוי במגזר הכללי וכאשר יש אירוע גדול כלשהו, הוא בדרך כלל קשור לארגון חסד גדול.

קחו לדוגמא את האירוע שארגן "עזר מציון" למגזר החרדי. 12 אלף נשים חרדיות צבאו בערב חורפי קר על מתחם "בנייני האומה" בירושלים ושילמו 30 שקלים לכרטיס, כדי לעבור בין דוכני שיווק ולבסוף לשבת ולצפות בסיפורה של הילדה עמית קדוש שהחלימה אחרי תרומת מוח עצם, בליווי מקהלה ותזמורת (של מתנדבות, כמובן). המספרים הפתיעו אפילו את המארגנות.

חיים בחשבון

תרבות החיים מתחילה ממקום של הוצאה נמוכה. לרוב, לא קונים מותגים. ואם קונים, רוכשים בחנויות אאוטלט, עודפים ובמכירות זולות, כמו "בזאר שטראוס". גם לאלה שנפשם חפצה במותגים, אפשר למצוא מותגים בחצי מחיר בחנות מחסן בירושלים (כולכם מוזמנים). ובכלל, כל אורח החיים צנוע יותר, מתוך בחירה.

המשכורות שרבים מאיתנו מרווחים הן משכורות ממוצעות ורק הרצון לגדל משפחה ברוכה הוביל אותנו למוטו לנסות להוריד את עלות המחיה עד כמה שיתאפשר לנו.

שירותי שמרטפות

הכלכלה כידוע בנויה על מבנה של היצע וביקוש. בשכונה חרדית ממוצעת יש בנות נעורים רבות המבקשות להשתכר ולממן לעצמן את ההנאות הקטנות שלהן. הן מציעות עצמן לשירותי שמרטפות מצהרונים, דרך שמרטפית שתיקח את הילדים לגינה וכלה במשמרות ערב, כאשר זוג יוצא לחתונה (עוד סוג של בילוי חרדי רווח מאוד, כאשר המתנות הניתנות הן בעיקר כלי בית בשווי עשרות שקלים).

כך מוזלים שירותי השמרטפות למחירים שבין 12-15 שקלים, תלוי בגיל השמרטפית. שמרטפיות יקרות במיוחד שיצאו לגינה עם חבורת ילדים, תקבלנה לכל היותר 20 שקלים. הן יודעות שאם הן תבקשנה עוד, מחר השכנה תזמין את החברה הזולה יותר.

אני יודעת שאת הקונספט הזה אי אפשר להעתיק, אבל אפשר להמשיך גם ברעיון של המאבק החברתי הנוכחי ולהפנות אותו לכל תחום. כי עובדה שפתאום קוטג' יכול לעלות שלושה שקלים פחות.

אנחנו כציבור, חייבים להיות חזקים, כי בעצם כולנו קהילה גדולה החיה בישראל ורשאית לדרוש לחיות לפי יכולותינו. אז בואו נלמד זה מזה, כי דווקא מהלימוד תצא הבשורה.