בקצה שדרת רוטישלד, בערך חמישה אוהלים מכיוון פסל העיגולים של הבימה-היכל התרבות, תמצאו את האוהל של קרן ושי פרידור. כיסאות מתקפלים ומחצלת גדולה מסמלים את הסלון שלהם. בעגלה מנמנם התינוק - בן שנה וחצי וכבר חייל מהפכה. הגדול בן הארבע התרגל לאכול בימים האחרונים משולש של פיצה שמחולק ליושבי האוהלים מדי ערב ומרגיש במטבח המאולתר שבשדרה ממש כמו בבית. כבר יותר משבועיים שהם מבלים את רוב זמנם במתחם המחאה, נוטשים אותו לזמנים קצרים, לא מחמיצים את צעדת העגלות. קרן ושי מגדלים שני ילדים בדרום תל אביב והם מרגישים מדי יום עד כמה נחוצה כאן מהפכה.

בסוף החודש הם אמורים לחדש את חוזה השכירות של דירתם. לפני כשלושה שבועות בעל הבית ביקש להעלות את שכר הדירה בחמש מאות ש"ח. "אנחנו מתגוררים כאן כבר 9 שנים ובתקופה הזו שכר הדירה שלנו כמעט והוכפל", מתארת קרן. כשאני מבקשת ממנה לתאר את הימים שלפני ההחלטה להצטרף באופן פעיל למאבק היא מתקנת אותי: "לא מדובר בימים, אלא בשנים".

עוד על המחאה ב-Xnet:

ילדים הם לא מותרות

קרן נולדה וגדלה כל חייה בתל אביב. כאן היא רוצה לגדל את ילדיה, סמוך למשפחה ולחברים איתם גדלה. היא מתארת את הרגע שבו קיבלה את ההודעה על ההעלאה בשכר הדירה ומספרת על ההישרדות שכרוכה בלגדל שני ילדים קטנים, לשלם לגן (מעון של ויצו עולה 1700 ש"ח לעומת גן פרטי שעולה כ-3000 ש"ח). "אנשים מסביבי אומרים שהם לא מביאים ילדים או מתלבטים לגבי הילד השני כי פשוט אין להם כסף לשלם לגן ואני חושבת שילדים הם לא מותרות. זה לא לעשירים בלבד".

כשקרן ראתה בפייסבוק את ההתארגנות לקראת הקמת האוהלים היה לה ברור שהיא ושי מצטרפים, מוציאים את האוהל שמשמש אותם לטיולי שטח, "לוקחים מטרנה To GO", כמו שהיא קוראת לזה ומתמקמים בשדרה. אחרי הלילה הראשון, היא מודה שכל מה שרצתה בבוקר היה מקלחת וקפה, אבל היא פחדה לעזוב ולגרום בכך לנטישה שתמוסס את המהלך שהתחיל ערב קודם. שי נשלח להביא אספקה מהבית: מוצצים, טיטולים, עוגיות ושתייה. קרן קפצה להתקלח וחזרה למאהל. האוהל - הבית החדש שלהם הפך להיות מרכז החיים. הקטן מבלה איתם במשך היום ולא מחמיץ התקהלות או הפגנה כשהוא ישוב לבטח בעגלה שלו. קרן, שעובדת כמורה, נמצאת בחופשת קיץ ויכולה להתפנות בשביל להשפיע. בטון מאופק, נטול כעס והתלהמות, היא מתארת את הסיבות למאבק הכל כך צודק.

הם המשפחה היחידה, כך היא מספרת, הממוקמת במתחם הצפוני של השדרה. הרוב רווקים או זוגות צעירים ללא ילדים. בסופי שבוע באות קצת יותר משפחות, רואים יותר ילדים. "יש משפחות שתומכות, אבל אנחנו היחידים באיזור שלנו", היא מספרת. אין בליבה על משפחות אחרות. "כל אחד עושה לפי דרכו והבנתו מה שהוא יכול. גם אני לא מבלה באוהל עם התינוק בשעות הצהריים החמות", היא מודה.

היא שמעה פה ושם הערות על כך שהילדים אולי משלמים מחיר על השהייה באוהל, שהם גוייסו שלא בידיעתם לצורך המהפכה, אבל קרן חושבת אחרת: "בנינו שגרה כזו שבכל ערב אנחנו מגיעים אחרי מקלחת למתחם. הילדים מסתובבים איתנו, מקשיבים למוזיקה, פוגשים אנשים. הקטן נרדם בעגלה תוך כדי תנועה. הגדול נרדם באיזשהו שלב באוהל, אז אנחנו מתפנים יותר לדבר ב'סלון' שלנו. בלילה אנחנו מחזירים את הילדים הביתה".

בימים הראשונים הם ישנו באוהלים. "עכשיו אנחנו שומרים על שגרת הבוקר בבית. בדרך חזרה מהגן, שי עובר במתחם ומסדר את האוהל. חברה שהיתה איתנו בימים האחרונים אמרה שרואים שהילד נהנה מהאווירה שנוצרת שם מדי ערב, מהמוסיקה שמשמיעים, מהנגינה". בימים האחרונים, למרות הדאגה לנכדים, אמא של קרן התגייסה גם היא למחאה והגיעה לשמור על הקטנים, כדי שקרן ושי יתפנו לשיחות ומפגשים במאהל: "לא בכל ערב אנחנו מגיעים בהרכב משפחתי מלא, אלא רק אחד מאיתנו מגיע לאוהל, כדי לאפשר לילדים גם לישון בבית".

מה יודע ילד בן ארבע על צדק חברתי?

"הסברתי לו שזה בדיוק כמו בגן. אם הגננת תחלק שלוקים רק לקבוצה קטנה של ילדים – זה לא צודק. צדק חברתי זה כשכולם מקבלים שלוקים שווה בשווה". אז פיצה ושלוקים ובקבוק מיץ עם מים זה מה שעוזר להם להעביר את הימים ה אחרונים במאהל. "קייטנה של דמוקרטיה", קורא לזה שי.

לא מעזים לחשוב על ילד שני

עד מתי הם יחלקו את חייהם בין הבית ששכר הדירה שלו רק עולה ועולה ובין האוהל בשדרה? "קשה לדעת. כל יום ביומו. בינתיים אנחנו פה. זה חשוב לנו. זה המאבק שלנו. ברור לי שזה לא שינוי שיקרה בבת אחת, אבל יש דברים שצריך לטפל בהם כמו חינוך לגיל הרך ומסגרות בעלות סבירה לילדים עד גיל 3. אני במזל הצלחתי לרשום את הבן שלי לויצ"ו, אבל אין מספיק מסגרות כאלה, אין מספיק היצע של מסגרות מסובסדות, אין תחרות והמחירים למסגרות הפרטיות ,3000 ש"ח ומעלה, פשוט מטורפים".

קרן מספרת שחברים מסביבה מתכננים ילדים לפי מתי מסתיים התשלום על הגן הפרטי. "זה הגיוני?" היא שואלת. "אנשים לא מעזים לחשוב על ילד שני כשעל הראשון משלמים בין 3000 ל-3500 לגן. בכל גינה ציבורית בעיר את שומעת את הקולות האלה. זה פסול בעיני שאנשים נאלצים לתכנן את המשפחה שלהם על פי כסף. הרי יש שיקולים של רווחים בין הילדים, של הצורך ליצור יחסי אחאות קרובים בגיל, לפעמים יש שיקולים של שעון ביולוגי, אבל השיקול הכלכלי הפך למכריע".

הדיור בעיר הולך ומתייקר, היא מתארת את הסיבות שבעטיין עברה להתגורר באוהל, "פעם היו כאן שכונות שלא היו למליונרים: הכרם, יד אליהו. היום גם שם המחירים בלתי מתקבלים על הדעת למשפחה בתחילת דרכה. בטח כשצריך לשלם כל כך הרבה על הגן".

כשמדובר בילדים היא מסכמת: "אתה לא יכול להחרים טיטולים, תחליפי חלב או גן ילדים. זה לא קוטג'" ולגבי הילדים שלה: "כשיגדלו, נזכיר להם את האוהלים בשדרה, את הלילות והצעדות והם יוכלו להגיד שהיו חלק מהשינוי שהחל באמצע יולי".