"למה את לא מצטרפת למאבק?" תבע הקול שמעבר לקו לדעת. טלפון מעיתונאית שמזמינה אותי לבוא ביחד עם התינוק הקטן שלי ולצעוד עם עוד עשרות עגלות שזכו לקבל את הכינוי: 'מחאת העגלות'.
"נו, איפה את, דווקא את צריכה לצעוד בראש התהלוכה", שיחת טלפון נוספת מאחת המשתתפות שמנהלת איתי דיאלוג במייל תקופה ארוכה. אבל אני לא מתכוונת להצטרף.
עוד על המחאה ב-Xnet:
-
ליהיא לפיד: הגב ששבר את גב הגמל
- עלמה זהר: מכתב מהאוהל
- דליה נוימן: ביקור בעיר האוהלים
- בנות המהפכה: הנשים שמאחורי המאבק
- איך זה לגור באוהל ברוטשילד עם הילדים?
התרגלנו לחיות כך
כן, גם אנחנו, כמו רבים וטובים בעם ישראל, עסוקים בלשרוד את היום יום, את השבוע, ולגרד את סיום החודש בציפורניים. רק השבוע מנכ"ל העיתון בו אני עובדת פלט משפט שלא בגדר פוליטיקלי-קורקט בעליל לגבי מנהלים, ואני מצטטת: "זה לא שהעובדים רוצים העלאה במשכורת. הם צריכים אותה!" ואם הוא הודה, מי אני שאערער על הקביעה?
לכולנו בתחילת הדרך היו חלומות של זוגות צעירים, חלומות בסדר גודל סביר, כי באנו מראש עם חלומות מקוזזים. התרגלנו לחיות כך, בחשבון ואפילו בצמצום. גם אחרי שהתחלנו את החיים למדנו במהירות לחתוך את החלום לחצי. חופשות עורכים בחיק הטבע ואם ממש התמזל מזלנו, פעם בעשור שוכרים צימר ליום ורבע. הסל במכולת מכיל רק מוצרים בסיסיים, כאלה שטובים לבריאות ולא לכיס היצרנים. אין מותגים ואין מוצרי פרימיום, חיים עם מה שיש.
"חלמתם על ריהוט מסוג מסויים וחשבון הבנק אינו מאפשר? אתם תוותרו עליו ותקנו את הארון שבמבצע. נולד לכם תינוק ואתם רוצים בשבילו חדר חלומי ומאובזר, תרכיבו אותו מחלקי יד שניה". וזה בסדר, כולנו חיים חיי פשרה במובן זה או אחר, אם לאבא שלנו לא קוראים אקירוב או גאידמק. רק שבזמן האחרון, כך נדמה, הייאוש החל לחדור לחיינו.
גם זוג עם שתי משכורות ממוצעות ומעלה מוצא את עצמו בסופו של חודש מול גיבובי מספרים מפלצתיים, מול חשבונות חשמל שבעבר לא הכירו. אם בעבר היו קווים אדומים בסל הקניות ומוצרי היסוד היו נגישים בכל בית בישראל שעבד למחייתו, הרי שהיום למשפחה ממוצעת, גם אם היא עובדת ואינה נשענת על מוסדות הרווחה, הקניות הבסיסיות הפכו למותרות.
משהו כבר לא עובד בשיטה
כל הורה יעיד על עצמו כיצד הוא עומד במכולת ומחשב את מחירי הגבינה והקוטג', החלב והיוגורט שבעבר מחירם היה סביר והיום הוא מטפס ועולה למחיר שגורם ללחיים להסמיק. ואם זה כך, תשאלו מה עם משפחות שצורכות 2 גביעי קוטג' ליום? 7 גביעי יוגורט? חמש-שש שקיות חלב ליום?
וזה הדבר הנורא באמת שקרה כאן וגרם לאלפי אנשים לצאת מהבתים: היאוש! איך זה שאני עובד ולא מסוגל לספק לילדים שלי אוכל בסיסי? אם תערכו סקר, תגלו כי רבים וטובים לקחו על עצמם עבודה שנייה ושלישית, רק כדי שלא לעבור את מסגרת האוברדרפט שמאשרים לו בבנק.
מדובר במאבק של השכיר הישראלי, שנשא בדממה הר של חובות וחשבונות על הכתפיים. ואיכשהו המשימה להיות הורה ושכיר במדינת ישראל הפכה לבלתי אפשרית.
משהו כבר לא עובד בשיטה. נדמה כי היא פשוט לא בנויה לתת לאף אחד מאיתנו אופק או תקווה. זו חוויה משפילה ומקוממת כאחד. אז נכון שלנו האנשים שחיים בצל האמונה קל יותר. "השם יעזור, מי שעזר לנו עד היום, ימשיך לעזור גם מחר" ואולי זה הנס שלנו. לא אולי, בטוח!
אני זוכרת איך הסתכלתי בבעתה בחשבון החשמל האחרון, ותהיתי איך הגענו לסכום עתק של בניין ציבורי. אני מתביישת לספר לכם, אבל אספר בכל זאת. מאין צצו הספרות 3,200 ש"ח? לא, אתם לא טועים בקריאת המספר.
ולא, אני לא גרה בדירת פאר, אלא בדירה רגילה שבה שהילדים נמצאים בעיצומו של החופש הגדול, וחםםםםםםםםםם להם באופן נוראי בקיץ הישראלי, והמזגן דולק פול ווליום לאורך כל שעות היממה. ואם אין לי תקציבי עתק לחופשות במלון, זה המינימום שאני יכולה לתת להם (או שכבר גם את זה לא).
וכן, כאישה עובדת שנאלצת להתמודד עם החופש הגדול, אני משתמשת בפשעי הרבים בשירותיו של מייבש הכביסה, המייבש לפחות שש מכונות ליום, כי התמרון בין הילדים לעבודה סוחט ממני כוחות ולא נותר לי אלא להעביר את הכביסה הרטובה למכונת הייבוש ולהפעיל וגם לשלם מחיר. מחיר יקר מדי.
הדרישות צודקות, אבל הסיסמאות לא מתאימות
אז כן, אני מסכימה בהחלט עם המאבק. אני חושבת שהחבית התפוצצה כי סף הספיגה של האזרח הקטן הגיע לכדי פיצוץ. הם רוצים לראות כיצד אלה שנמצאים שם למעלה וקובעים את המדיניות יסתדרו עם משכורת של ארבעת אלפים חמש מאות ש"ח לחודש.
האזרח הקטן רוצה לשמוע בשורה עבור אלו שעובדים בשביל שכר מינימום וכל הקלות המס שהממשלה מתגאה בהן אינן נוגעות להם (מסיבה פשוטה שהם לא מגיעים אף פעם לתקרת המס).
"אמרו לנו לפני מספר שנים כי בעוד מספר שנים הצמיחה תגדל והמשכורות יעלו". אז אמרו, אבל מה יהא על גורלם של כאלה שיכולים לגווע בדרך? אני כל כך מצדיקה את המאבק ומברכת עליו ומקווה שהוא יועיל. ובכל זאת, למה אני לא שם עם העגלה שלי?
הסיבה פשוטה: כן, אני מסכימה עם המאבק, רק שיש לי הרושם כי מובילי המאבק נלחמים נגד ראש הממשלה בעיקר משיקולים פוליטיים נגד ראש הממשלה, וזה לא העיקר.
הם צריכים להגיד בדיוק מה הם רוצים ולא לדבר בסיסמאות, ואז לשבת למשא ומתן. כי הדרישות צודקות, אני ראשונת המסכימים, אבל הסיסמאות לא מתאימות לי, ולא משום שאני אוהדת גדולה של ביבי, אבל זה לא הזמן לערב כאן דמגוגיה.
ברגע שהמאבק הופקע כדי לנגח ראש ממשלה ואת הציבור החרדי או ציבורים אחרים, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיכנס לעגלה שהגלגלים שלה נעים על מסלול של שנאה לגופו של אדם או מגזר. ככל שהמאבק יהיה אישי, בלי קשר לדעה האישית שלי, קשה לי לצעוד עם העגלה, לקחת בו חלק.
חבל ששוב לוקחים מאבק חברתי חיוני וחשוב למקום פוליטי, מה שעלול למסמס את ההזדמנות לשינוי אמיתי שאין ספק כי כולנו כמהים לו. כדאי שכולנו נפנים. ברגע שהפוליטיקאים יבינו שזה לא מאבק חברתי אמיתי, הם לא יעשו הכל לרצות אותנו, כי בפוליטיקה הם יותר טובים מאתנו!
