מאז שהייתי קטנה הוא מסקרן אותי, כי תמיד דיברו עליו, ואף פעם לא ראיתי אותו. בגלל זה כשאני רואה שיש איזו תסיסה, אני תמיד נעמדת בצד, מחכה בשקט לראות את הרגע שבו הוא יטיל את כובד משקלו הקל, וישנה את המאזן. כי זה החלום שלי, לתפוס אותו. פעם אחת לראות אותו (ואולי אפילו לצלם אותו). את הקש ששובר את גב הגמל.
זה שתמיד מאיימים איתו על כולנו. זה שאף אחד לא רואה אותו מתקרב אבל הוא, קטן ונידף ברוח שכמותו, מגיע משום מקום בהפתעה ומשנה את כל המשחק לעולמים.
הקש שגורם לגמל לא להתחשב יותר, לא להיות נחמד, אלא לעמוד על שלו בלי לפחד כלל. בתחילת השבוע נסעתי לשדרות רוטשילד, וכשעמדתי שם גיליתי שאני מתרגשת. התרגשתי מהשקט הנחוש שלהם, אבל האמת שגם פחדתי.
פחדתי שהמאבק שלהם ייכשל. כי כולם (כן, בימים הרחוקים של תחילת השבוע) התייחסו אליהם בחשדנות.
הציניים שאלו: "מה בדיוק הם רוצים שיקרה?" רומזים שהם תמימים.
אחר כך באו העצבניים ואמרו: "שיעברו לפריפריה!"
אחר כך באו העייפים ולחשו: "אין לזה פיתרון, אלה החיים".
ואז פתאום זה קרה.
וניסיתי לחשוב על כל החודשים האחרונים שבהם היה כתוב על הקיר שזה מגיע, שעוד רגע מגיע הקש הזה ששובר גם לגמלים את הגב. אבל הוא התמהמה.
כשהסייעות בגני הילדים שבתו - שתקנו והמשכנו הלאה.
כשהעובדים הסוציאליים שבתו - אמרנו שכל הכבוד, והמשכנו הלאה.
כשהעלו את מחיר הדלק - החנינו את האוטו ליד הבית.
כשהרופאים ביקשו שנקשיב, כי זו הבריאות שלנו, התעלמנו.
ואז באו הקוטג' והחיתולים, ועכשיו האוהלים יחד עם המתמחים בבתי החולים.
עוד יכתבו, יחקרו וינסו להבין איך פתאום זה קרה. איך דווקא ביום מסוים בשעה מסוימת פתאום היה ברור שזהו. שגב הגמל נשבר.
וחשבתי ששוב לא הצלחתי לראות אותו, אבל עכשיו אני יודעת.
הקש הזה הוא מילה שאומר מישהו שעבר שם במקרה.
מישהו שאומר לאדם שהניף את השלט: "כל הכבוד. תמשיך".
לפעמים זה באיש החמישי, לפעמים באישה החמש מאות.
כי קש ששובר לגמלים את הגב הוא בעצם עמוד מאוד חזק, שנותן תמיכה.
הוא הרגע שבו האדם הנאבק על צדק, מסתובב אחורה ורואה שהוא לא לבד.
רואה שיש מאחוריו הרבה מאוד אנשים. ובאותו רגע כללי המשחק משתנים.
וזה לא שונה מאשר בחיים האישיים שלנו, כשלפעמים מספיק רק איש אחד שמחבק אותנו, ושבזכותו אנחנו יודעים שאנחנו יכולים. יכולים לנצח.
ושכל עוד הוא איתנו, תומך ומאמין בנו, אנחנו חזקים.
