איבדתי שליטה. כן, כן, מרכינה את ראשי בהכנעה. זו אני שתמיד מחלקת עצות לאחרים מניסיוני הענף, מחליקה עניינים ועוברת מהמורות בקלות יחסית, מוצאת את עצמי אובדת עצות.

בוקר. השעה שמונה ואני אפילו לא בכיוון לסיים עם צעדת הבוקר השגרתית ולשלוח את כולם ללימודים, מחייכים ושבעים. זרועותיי נשלחות קדימה, גופי פועל ברוטינה, אבל כאילו שכחתי איך מתפקדים. פלא, כשעולל מתוק וטרי לוקח ממך יד אחת?

איך מכינים כריך?

רגע, איפה החולצה של מימי? הגננת ביקשה שהן תבואנה היום לבושות בחולצה לבנה. רותי בת ה-4 צועקת לי מהחדר השני שאחד מזוג נעליים נעלם. יעלי בת ה-13 רוצה את המגפיים, אבל לא מוצאת אותם ואילו דודו בן ה-11 מניף מול עיניי הטרוטות פיסת נייר ועט וכמו פקיד בהוצאה לפועל, מבקש שאחתום לו (דחוף!) על אישור לטיול.

והכנת הכריכים. רגע, איך מכינים כריכים? מאיזה צד מורחים את החמאה? חביתה? למי יש זמן להכין? זה שייך עדיין לתקופת ההריון. הפרטנר כבר בבית הספר בו הוא עובד. תמיד אני שולחת אותו בכיף ואומרת שישמור את העזרה לשעות הערב. בבוקר הכל מתוקתק כמו במסדר צבאי. אבל מה קורה פה לאחרונה?

ואושרי בן השנתיים, איך זה שהוא עדיין ישן? מה קרה? זה הילד שתמיד קם בשש אפס אפס ודואג להיות השעון המעורר הדובר, הממריץ להשכמת בוקר כללית בבית. הכל חג ומסתחרר סביבי. כל ההערות והביקורות העוקצניות הופכות פתאום למשהו אמיתי.השעון ממשיך ללכת בדרכו העקשנית והשעה מתקרבת לתשע. אני חייבת להתעשת. סדר! סדר בראש!

אני מוצאת את עצמי מבצעת תרגילי מדיטציה באמצע הסלון עם תינוק חדש על הידיים. המדיטציה לפחות עזרה לתינוק בן השבועיים להרביץ 'גרפס' רציני. הוא נרגע. אפשר להניח אותו בעריסה.

"בבקשה, בבקשה ממך, חמודי. תשכב בשקט לעשר דקות. אני מתחננת! אחר כך כל הבוקר יהיה שלנו ונעשה כיף!" התחננתי מול יצור קטן שבשלב זה של חיי אפילו לא רואה אותי ממטר, כך לפחות לפי המומחים.

מהקטן לגדול, אני ממלמלת. "בוא הנה, אושרי, ניטול ידיים, נרחץ פנים, נתלבש, תשתה את השוקו..." אני מצווה על עצמי לתרגל כמו בפיזיותרפיה, ללמוד מחדש את הצעדים ואת התנועות.

מעידה חד פעמית?

יד. רגל. נעל ימין. נעל שמאל. ברז מים. קערת הקורנפלקס ואני 'הגיבורה' מתקשרת לחברה טובה, מתחננת שתבוא לעזרתי: "את יכולה להסיע לי את הקטן למעון? אחרת היום פה לעולם לא יתחיל". קולי עורר את רחמיה והיא מיהרה לבוא ולקחת את הראשון בשיירה למעון. "אולי תכיני גם את הבנות לגן ואקח גם אותן?"

"בסדר, אחת כבר מוכנה שלושת רבעי. עוד אחת רבע. הנה הנעל, הנה גם המגפיים שהכנו בליל אמש ובחרו להיעלם. מה את מעדיפה לנעול הבוקר?" לא אלאה אתכם בפרטים. רק אסיים בעובדה שבשעה עשר הבית התרוקן ואילו המטבח נראה כמו אחרי קרב צנחנים. בצהריים, קיבלתי טלפון מהמורה של הבת שלי.

"קודם כל, מזל טוב להולדת התינוק", היא איחלה לי בקול מבשר רעות.

"תשמעי, בשבוע האחרון הבת שלך מאחרת בלי סוף. זה ממש בלתי אפשרי. זה משבש לי את כל הסדר בכיתה. אני מבינה שילדת. יכולתי להתחשב בך במשך ימים ספורים, אבל מעבר לכך, אני רוצה להחזיר אותה לגבולות הנורמה בבית הספר".

"את צודקת. את צודקת במאה אחוז", הנהנתי בראשי והסכמתי עם כל מילה שהיא אומרת (הייתי חייבת להסכים. ניסיתם פעם לא להסכים לדברי מורה? אתם מסתכנים בהכחדה מיידית).

אז הבטחתי לה, שאכן, בלידה זו מדובר במעידה חד פעמית ואני מבטיחה שאעשה ככל יכולתי כדי שהבקרים יחזרו לתפקודם הרגיל מימים ימימה, עם אפס איחורים וכי מחר היא כבר תראה שיפור וכי וכי...

"מצוין! ושוב, מזל טוב!" היא סיימה את השיחה בקול מעודד יותר. סגרתי את הטלפון וידעתי שכעת קיבלתי אישור חתום שאני לא מסתדרת. כן. אני מודה קבל עם ועדה, מאז שנועם, התינוק המתוק והחדש שלנו הצטרף למשפחה בהרבה התרגשות ואהבה, אני לא מסתדרת!

נועם. אני מסתכלת על היצור הזעיר שנח לו בעריסה שאבא סידר לו, עם שמיכה חדשה ורכה שסימלה את ההפך הגמור ממה שהרגשתי באותו הרגע. כולו מלאכי, טהור ומזמין לחבק אותו עד בלי די.

"לפני חודש לא הכרנו אותו והנה הוא כאן". סופסוף, תודה לאלוקים. לאחר הריון ארוך ולידה ארוכה עוד יותר (אכזבה בפני עצמה - אחרי הלידה העשירית הקלה) הוא הגיח לעולם. שם, בחדר לידה, דמעות זלגו מעיני כשראיתי אותו, דמעות כאב מהלידה, מעורבות בדמעות התרגשות והודיה.

אפילו המיילדת ניגבה דמעות. "עשינו את זה, אחרי כל כך הרבה שעות וכאבים", היא חיבקה אותי. "תסתכלי עליו. השם שלו נועם", היא מלמלה. הפרטנר ואני החלפנו מבט. איך היא יודעת? כן, זה השם שלו! זה ברור מיד כשמסתכלים עליו (תודה, דפנה טייאר המיילדת המדהימה!)

לא יודעת מה קורה לי

במחלקת יולדות הייתי מאוששת יותר וכבר דמיינתי בעיני רוחי את הדרך חזרה לשגרה. מי כמוני מיומנת וכבר יודעת לתפקד. קלי קלות... הפרטנר לקח שבועיים חופשה מהעבודה וטיפל בילדים ובי. הוא התרוצץ כדי לארגן את הברית וכשחזרנו הביתה, נועם ואני, הוא והילדים הכינו לנו חדר של בית מלון וכולם השתדלו לשמור על שקט. הפרטנר אפילו בישל ארוחות גורמה ליולדת הטריה.

ואז עברו השבועיים הנפלאים והפרטנר נאלץ לחזור לעבודה. ואני לא יודעת מה קרה לי... פתאום אני לא מצליחה לתפקד. השקופיות של הסרט הפסטורלי עם תינוק רך וענוג, התחלפו בביעותים. פחד ואימה עברו לי בגוף. איך מצליחים לטפל בכולם?

מה קורה לי? כל העצות שלי וכל הניסיון שלי - הכל קורס? האם איבדתי את היכולת? דמעות זלגו מעיני כשהפרטנר התקשר בדאגה כדי לברר איך הסתדרתי. "נו, איך היה הבוקר?" שאל בקול עליז. ואני תקפתי אותו: "אין ברירה. אתה חייב לצאת מאוחר לעבודה. אני לא מצליחה להוציא את הילדים בזמן! אני מבוהלת מעצמי".

"יקירתי, בחודש התשיעי איחרתי בכל יום לעבודה, ניצלתי את כל ימי המחלה וימי החופשה שלי כדי לשהות לצידך ולצד הילדים בשבועיים האחרונים. תאמיני לי שהייתי רוצה, אבל זהו, נגמרו לי התירוצים מול הבוס. אנסה לפחות פעמיים בשבוע", הוא מיהר להרגיע מול גלי הפאניקה שלי.

"אבל אני לא מסתדרת וגם לא אסתדר", פיק רגליים תפס אותי. בצהריים, קפצה לבקר אותי חברה טובה, עם זר פרחים, נשיקות ושוקולדים.

"טוב שבאת", קידמתי אותה והפלתי עליה את הפאניקה החדשה שלי. "מה יהיה? האם כך יהיה לעולם? אני לא יכולה לחשוב אם זה ימשיך כך אפילו לא לחודש נוסף!"

"תביני", היא חייכה מולי. "משפחה היא כמו פאזל. יש תמונה מורכבת ומושלמת ופתאום, כשמצטרף ילד חדש לבית, הכל זז. צריך לשבץ גם אותו ובעצם, להרכיב את כל חלקי הפאזל מחדש", היא הסבירה לי רכות.

באותו רגע היתה לי הארה. הכל בסדר. הכל יהיה עוד יותר בסדר, בעזרת השם. פשוט צריך להרכיב את הפאזל שמפוזר בכל רחבי הבית והלב. וזה בסדר שהפאזל בתהליך של הרכבה מחדש. אז הנה. אתם פה ונועם המתוק פה והילדים פה ושכולם ימשיכו להיות פה. ואני? אני אנסה להרכיב לאט ובנחישות את הפאזל מחדש.