הפוסטים הקודמים של מלי:
ילדת? מותר לך לבכות
על חשבונכם? כך החרדים מכלכלים 11 ילדים
הילד ה-11: להרכיב את הפאזל מחדש
הפכתי להומלסית
לכן סללתי לי כביש עוקף קיטורים ואני משתדלת באמת לראות את החיים הטובים והשמחים של משפחתי. ולא, הקיטורים לא נעלמו, כי תמיד יש דברים קטנים להתרגז עליהם, כמו ילד שזלזל במבחן ונכשל, כביסה שמתחרה באוורסט או חפצים שהלכו לאיבוד, רק שמי שסופג אותם הם אלה שנמצאים ברדיוס הקרוב אלי, כמו הבעל, האחיות והחברות הטובות. חברה אחת כזו התקשרה אלי לפני מספר דקות ומיד בפתיח נאנחה אנחה עמוקה: "מלי, שמת לב? מאז שהקטנים שלי הפכו למתבגרים, הפכתי להומלסית. את שומעת? יש לך חברה הומלסית". כמה שהיא צודקת. וכאן פתחנו בקיטורים הדדיים.
איפה הימים ההם, בהם השכבנו את הקטנים לישון בשבע בערב ועד שהחלה שרשרת ההתעוררויות של אמצע הלילה ולפנות בוקר, עמדו לרשותנו עוד מספר שעות פנויות, בהן אפשר היה להחזיר את הבית על כנו, לשוחח ולאכול יחד ארוחת ערב? היו ימים... גם אני הפכתי להומלסית. הבית הופקע מרשותי, המטבח, המקרר, הארונות, החדרים על תכולתם. אני לא מרגישה בעלת הבית ואין לי שליטה עליהם.
המתבגרים נמצאים בכל מקום, בכל פינה ובכל שעה ומנכסים לעצמם הכל. תשכחו מזה שערכתי אתמול קנייה רצינית בסופר. אין לי מושג לאן האריזות התאדו. עברו הימים בהם ארוחת הערב כשמה כן היא, התקיימה בשעות הערב. היום ארוחת הערב מתחילה בשש ומסתיימת במקרה הטוב בחצות. "אין לי בעיה שאתם אוכלים מתי שאתם רוצים", אני מגמגמת מול הבחור שגובהו עבר את גובה מטר תשעים. "רק ריבונו של עולם, בבקשה, תפנו את הכלים לכיור".
מטר התשעים מצדו שולח מבט לעברה של הננסית. "כיור? מה זה כיור? ובכלל, זה נמוך מדי", המבט שלו עונה לי וגם זו אגב, התקדמות, כי ישנו מתבגר אחר, שאוכל ישר מתוך הסיר ולא מבין מדוע המתבגרת החמישית זועקת מול סיר מרוקן מאוכל.
ריחות של טיגון ב-11 בלילה
מילא אוכל, מילא בלגן, אבל עדיין לא הזכרנו את שעות השינה חסרות ההיגיון. אין קשר בין מתבגר לבין שעון. מבחינתם שעון הוא פריט דקורציה על הקיר. "תראה מה השעה!"
"תראי, כבר מאוחר. את לא מתכוננת לישון הלילה?"
"ראיתם מה השעה? בבוקר לא תצליחו להתעורר".
"שקט! אתם מעירים את הקטנים". גם אצלכם המשפטים הללו עפים בחלל האוויר? השעות נוקפות, עשר, אחת עשרה, חצות, חצות וחצי...
"מה, אתם לא עייפים? אפשר לקבל שקט בבית הזה? מחר יש לנו יום עבודה". והמתבגרים במקרה הטוב מבטיחים שהנה הם כבר הולכים לישון, הם רק רעבים... (הצילו!) ומיד אחרי שיטגנו כמה ביצים ותפוחי אדמה ויפשירו משהו במיקרו, הם יהיו במיטה. כשאני מריחה באחת עשרה בלילה ריח טיגון מכיוון המטבח, אני אפילו לא טורחת לשאול מה הם החליטו לטגן הפעם. אני רק מתפללת שישאירו מטבח במצב סביר לבוקר.
אמא, תעזרי לי
רק דבר אחד מפליא אותי בכל לילה מחדש, כשדלתות נטרקות וקולות דיבורים, וריח מאכלים מתפשט באוויר כאילו בוקר ירד על העולם. תגידו לי, איך זה שהקטנים ממשיכים לישון שנת ישרים ורק כשהמתבגרים עולים סוף סוף על יצועם ודממה מבורכת יורדת על הבית, הקטנים מתעוררים? יכול להיות שתאים במוחם השתבשו וברעש הם נרדמים ובשקט מתעוררים?
ואם כבר אני מקטרת, הרשו לי לסיים את מסכת הקיטורים בחוויות הבוקר. כשהבוקר פורץ אל העולם, אני מנסה להעיר אותם והם ישנים שנת ישרים עמוקה. הטקס האירוני בפעולה: "קומו בבקשה, שלא תאחרו ללימודים", אני מתחילה בקול נעים, עוברת לאיומים, מעיפה שמיכות וקוראת להם עד שקולי נצרד. רגע לפני שאני מתייאשת, הם קופצים כנשוכי נחש ובקול בכי היסטרי, הם שולחים לעברי אצבע מאשימה: "אמא, למה לא הערת אותנו?"
"אמא, המורה תעיף אותי מהכיתה כי אני שוב מאחרת".
"אמא, תעזרי לנו למצוא את... והכנת לי סנדוויץ?"
ומה נראה לכם שאני עושה? אני רצה כמובן אחוזת אמוק, מסייעת להם למצוא את כל הפריטים האבודים (למה לא הכנתם הכל, אבל הכל, אמש? הרי היה לכם כל כך הרבה זמן), מכינה כריכים, קולפת פירות ומטיסה אותם.
כששחררתי את כל הקיטור באוזני חברתי, היא נאנחה וקבעה: "אבל כל מה שתיארת כאן זה כלום לעומת הצרה הכי גדולה שלנו עם המתגברים - הם מנסים לחנך אותנו כיצד לחנך את האחים הקטנים שלהם". אופס, צודקת. אבל זה כבר נושא לטור אחר.
