חזרתי לבי"ס, מרצוני, בהתנדבות, ואף אחד לא הבין מי המשוגעת הזו

לפני חמש שנים, בספטמבר 2015, ארזתי כריך ותפוח ירוק, כתבתי פוסט בפייסבוק – הרי אם זה לא קופץ אחר כך בזיכרונות, לא בטוח שזה קרה – והתייצבתי בתשע בבוקר בתיכון אהל שם ברמת גן, במגמת הספרות של המורה מוטי שלגי . כן, חזרתי לבית הספר, מרצוני, בהתנדבות, בלי שאף הכריח אותי, כשעל פניי חיוך גדול. התלמידים לא הבינו מי זו המשוגעת הזו, שגילה פי שניים וחצי מגילם, שנכנסת בעיניים מצועפות לכיתה י"ב-2 שבקומה השנייה, מתיישבת בסוף הטור האמצעי ולא מורידה את העיניים מהמורה שלה, שמדבר בלהט על שירת ימי הביניים. אבל אני לא הרגשתי משוגעת. הרגשתי רק כאילו לא חלפו עשרות שנים מאז שישבתי באותו מקום בחולצה אחידה ובמכנסיים קצרים (תתפלאו, אז היה מותר), מתפללת שהשיעור לא ייגמר.

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו", אמר הרב שלמה קרליבך, ועבור ענת, הנערה הכותבת, זו שמדי יום הסתגרה שעות בחדר והמירה כאבים לחרוזים, זו שהניחה רטיות של מטאפורות קלושות על שריטות אהבה מדממות, זו שידעה כבר מכיתה ב' שהיא רוצה להיות עיתונאית וסופרת – עבורה, המבוגר הזה היה מוטי שלגי, המורה לספרות מהתיכון.

מוטי שלגי. "נעים מאוד, אני המחנך שלכם וגם המורה לספרות"

ב-1984, כשהתחלתי את ט'-4, הוא נכנס לכיתה, שהייתה אז ממוקמת באחד הצריפים שבכניסה לחצר, קורן כולו. "נעים מאוד, אני מוטי, המחנך שלכם וגם המורה לספרות", הוא אמר, ואז כתב על הלוח מילים של יהודה עמיחי שהפנטו לי את הנשמה:

זֶכֶר אָבִי עָטוּף בִנְיָר לָבָן

כִפרוּסוֹת ליוֹם עֲבוֹדָה

כְקוֹסֵם הַמוֹצִיא מִכוֹבָעוֹ אַרְנָבוֹת וּמִגְדָלִים

הוֹצִיא מתוֹך גוּפוֹ הַקָטָן – אַהֲבָה

נַהֲרוֹת יָדָיו

נִשְפְכוּ לְתוֹך מַעֲשָיו הַטוֹבִים

אני לא יודעת אם מוטי שאל מי מוכן לקרוא את השיר, או מי רוצה להגיד למה התכוון המשורר, אבל ברגע הזה, שבו קמתי ואמרתי כל מיני מילים על הצירופים המופלאים הללו, שעשו לי שיירה של נמלים מתחת לעור, הבנתי שהגעתי הביתה, למקום שבו יפענחו אותי תמיד, למקום שבו יידעו לקרוא את נבכי נשמתי. לשמחתי, גם אחרי שמוטי הפסיק להיות המחנך שלנו (אוי, איזו פרידה קשה זו הייתה עבורי, אני גרועה בפרידות), זכיתי שימשיך להיות המורה לספרות במגמה הספרותית, ולאורך כל ארבע השנים שלי כתלמידה, כל שיעור ספרות עם מוטי היה דבש חם שזולג לאורך הגב, מזדחל אל מתחת לעור ומצמיח עמוד שדרה. אני חושבת שבאיזשהו אופן גם הייתי מאוהבת בו, במוטי שלגי, לא במובן של אהבת אישה לגבר, אלא במובן של נערה שתולה עיניים במורה שלה רק משום שהוא הבחין בה, ראה אותה, זיהה את הנפש הכותבת שלה, הבין שספרות עבורה היא פחמימות מורכבות שהגוף לא יכול להתקיים בלעדיהן לאורך זמן.

יהודה עמיחי. הבנתי שהגעתי הביתה(צילום: פריץ כהן, לע"מ)

מאז אותו שיעור ראשון בלחות האיומה של ספטמבר נבחנו הימים לפי שיעורי הספרות עם שלגי – יש היום שיעור או אין? – ופנסי העיניים שלי נדלקו או התעמעמו בהתאם. כי באמת, שום דבר מעבר לכך לא עניין אותי בבואי לבית הספר: מצידי, היו יכולים למלא את כל המערכת בשיעור ספרות אחד ארוך ולשכוח להפעיל את הצלצול.

בכל פעם ששלגי קרא ליד הלוח שיר של נתן אלתרמן, לאה גולדברג או נתן זך, העיניים שלי ושלו היו נקשרות אלה באלה, כאילו נוסעים בינינו כדורי זהב של משמעויות שרק שנינו מבינים, ואני הייתי ממתינה בסבלנות, וידעתי שלא משנה מי בכיתה מצביע, בסופו של דבר הוא יפנה אליי וישאל: "ומה את חושבת, ענת?" ואז, כשהייתי עונה, היינו שנינו מפליגים למחוזות של מטאפורות ומיטונימיות, סינקדוכות ואוקסימורונים, ושום דבר מבחינתי לא היה נשגב או מרחיב לב יותר מהסיטואציות האלה (טוב, זה היה לפני שהתאהבתי בפעם הראשונה בחיים, בחופש הגדול שבין השמינית לצבא, ואז גם הבנתי שאין שום דמיון בין אהבה שכותבים עליה לאהבה שעושים אותה). עד היום הולכים איתי שירים שלמים שמוטי לימד. "גאווה" של דליה רביקוביץ, שאותו הוא סיים לכתוב על הלוח כשאני ממררת בבכי (דרמה קווין מהיום שנולדתי, לא להתרגש), הוא עד היום השיר האהוב עליי בכל העולמות, שלא לדבר על אלתרמן, אלוף האימג'ים שמוטי כל כך אהב, וגם הדביק אותי באהבתו זו, הפתאומית לעד.

נתן אלתרמן. אהבה פתאומית לעד(צילום: משה מילנר, לע"מ)

לבגרות בספרות הוא הגיש אותי על 100, וזה גם הציון שקיבלתי בבחינה עצמה, ואני לא אשכח את הריקוד ששמעתי בקולו כשהתקשרתי לבשר לו על ההישג. אחר כך עזבתי את בית הספר, אבל לא עזבתי את מוטי. במהלך הצבא באתי לבקר אותו כמה פעמים; גם בחגים תמיד דיברנו, ואז הגיע הפייסבוק, וחזרנו זה לזרועות זו בתנופה ובתרועה גדולה. הקשר בינינו הוא יומיומי כבר כמה שנים טובות: אנחנו מתכתבים, שולחים זה לזו קטעים משירים, ויש גם ביקורת הדדית. מוטי יודע שכשאסיים לכתוב את הרומן החדש, הוא יהיה אחד הראשונים שיקבלו עותק לא כרוך לקריאה.

1 בספטמבר הוא יום שבו כל תלמיד קופץ למים, רדודים או עמוקים, אז לכל אחד מהקופצים אני מאחלת שימצא את המוטי שלגי שלו: מורה שהוא לא רק אדם, אלא גם דרך – וגם מציל, כמובן.

מה הסיפור שמאחורי השיר המפורסם של עלי מוהר שמזוהה עם בית הספר? הקליקו על התמונה:

לא ראה איכר, אלא רק צילום של איכר. הקליקו על התמונה (צילום: ויוי מוהר צידון)