למה יהודה עמיחי העדיף להיות דשא, ואיך הוא לא קיבל את פרס נובל

באחד משיריו המוקדמים, "לא כברוש", הביע המשורר רתיעה מפסגות גבוהות מדי. לימים הוא זכה בכיבודים רבים, כולל הפרס שביקש לקבל בראשית דרכו: אהבת הקהל

עופרה עופר אורןפורסם: 06.12.15 09:46
עמיחי. רצה שרבים יכירו אותו, אבל בעדינות מרוָה של טיפות גשם: שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב (צילום: שאול גולן )
עמיחי. רצה שרבים יכירו אותו, אבל בעדינות מרוָה של טיפות גשם: שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב (צילום: שאול גולן )

השנה היא 1994. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת עומדים על בימת הכבוד של טקס פרס נובל לשלום, שבו זכו שלושתם במשותף בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו. בקהל יושבים בני משפחותיהם; אפילו סוניה פרס – שלא נהגה להתלוות לבעלה באירועים ציבוריים – נראית שם, נרגשת בעליל. 

 

בין האנשים שזכו לשבת בקהל ולצפות בטקס מקרוב, היה המשורר יהודה עמיחי, שאותו הזמין רבין כאורחו האישי. לא זו בלבד, אלא שרבין ציטט בנאומו

בטקס את הבית הראשון משירו של עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". ראש ממשלת ישראל דיבר על "המתח העצום שמתקיים ברגע שלפני הלחיצה על ההדק, לפני שהפתיל מתחיל לבעור; בדממה האיומה של הרגע יש לך עדיין זמן לתהות: האם באמת חייבים לפעול? האם אין אפשרות אחרת"? - ואז ציין כי המשורר נוכח באולם, וקרא את השורות: אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן,/ פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר./ וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד,/ יַשְׁאִירָם לְבַדָּם,/ וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע/ בַּחוֹל הַלּוֹהֵט/ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתַחֲנַת הָאִסּוּף/ וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם".

 

רבין (מימין), פרס וערפאת בטקס פרס נובל באוסלו, 1994. גם עמיחי היה שם (צילום: gettyimages)
    רבין (מימין), פרס וערפאת בטקס פרס נובל באוסלו, 1994. גם עמיחי היה שם(צילום: gettyimages)

     

    "אלוהים מרחם על ילדי הגן". לחן וביצוע: שלמה גרוניך ומתי כספי

     

    יהודה עמיחי היה אז בן 70. רבים ראו בו במשך שנים מועמד ראוי לזכייה בפרס נובל לספרות. "למדנו ממנו שאפשר להגיד דברים עמוקים ורגישים במילים פשוטות, וללא הגבהה פתטית", כתב עליו מבקר הספרות גרשון שקד ב"הארץ", "שאין צורך להרעים בתותחים, ומוטב לדבר בלשון בני-אדם... גם בזכות ההומור שלו וגם בזכות האנדרסטייטמנט שלו. הוא יוצר תמיד הרגשה של ענווה אנושית אמיתית. לדעתי, הוא האדם הראוי ביותר בישראל לקבל פרס נובל לספרות. יש הרבה אנשים שיודעים שהוא היה כבר כמה פעמים ברשימה הסופית, והסיבה שלא קיבל אינה עניינית אלא פוליטית".

     

    נתנו לי יד, ולא לקחתי אפילו זרת

     

    באחד משיריו המוקדמים, "לא כברוש", שהופיע בספרו הראשון, "במרחק שתי תקוות" (1960), הביע עמיחי את רגשותיו כלפי תהילה ופרסום, כלפי האפשרות שמישהו "נמשח למלך":

     

    לֹא כַּבְּרוֹש,

    לֹא בְּבַת אֶחָת, לֹא כֻּלִּי,

    אֶלָּא כַּדֶּשֶא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוֹת-יְרֻקּוֹת,

    לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֶּה יְלָדִים בַּמִּשְחָק

    וְאֶחָד מְחַפֵּש.

     

    וְלֹא כַּגֶּבֶר הַיָּחִיד, כְּבֶן-קִיש, שֶמְּצָאוּהוּ רַבִּים

    וְעָשוּ אוֹתוֹ לְמֶלֶךְ.

    אֶלָּא כַּגֶּשֶם בְּהַרְבֶּה מְקוֹמוֹת

    מֵעֲנָנִים רַבִּים, לְהִתְחַלְחֵל, לִהְיוֹת שְתוּי

    פִּיּוֹת רַבִּים, לִהְיוֹת נָשוּם

    כָּאֲוִיר בַּשָּנָה וּמְפֻזָּר כִּפְרִיחָה בָּאָבִיב.

     

    לֹא הַצִּלְצוּל הַחַד, הַמְּעוֹרֵר

    בְּשַּעַר הָרוֹפֵא הַתּוֹרָן,

    אֶלָּא בִּדְפִיקוֹת, בְּהַרְבֶּה אֶשְנַבִּים

    בִּכְנִיסוֹת צְדָדִיּוֹת, בְּהַרְבֶּה דְּפִיקוּת לֵב.

     

    וְאַחַר-כָּךְ הַיְּצִיאָה הַשְּקֵטָה, כֶּעָשָן

    בְּלִי תְּרוּעָה, שַר מִתְפַּטֵּר,

    יְלָדִים עֲיֵפִים מִמִּשְחָק,

    אֶבֶן בַּגִּלְגּוּלִים הָאַחֲרוֹנִים

     

    לְאַחַר הַמּוֹרָד הַתָּלוּל, בַּמָּקוֹם שֶמַּתְחִיל

    מִישוֹר הַוִּתּוּר הַגָּדוֹל, אֲשֶר מִמֶּנּוּ,

    כַּתְּפִלּוֹת הַמִּתְקַבְּלוֹת,

    עוֹלֶה אָבָק בְּהַרְבֶּה רִבּוֹא גַּרְגִּירִים.

     

    וכך אומר המשורר: לא, אני לא רוצה לצמוח גבוה וצר, להיראות כמי שמנקב את השמים בחודי. אני מבקש להופיע בעולם בהמון נגיעות קלות, בצמיחות זעירות ורכות של אניצי עשב. אני רוצה להיות כמו ילדים משחקים, לא כמו גיבור אחד מנצח. אני לא רוצה לצאת מהבית לאחת המשימות הרגילות של החיים ולגלות פתאום שמרעיפים עליי כבוד, גדוּלה, כמו שקרה לשאול שיצא לחפש אתונות ונתקל במישהו שמשח אותו במפתיע למלך. אכן, שאול היה מורם מעם, גבוה, כמו ברוש, והוא אדם ש"נָתְנוּ לוֹ אֶצְבַּע וְלָקַח אֶת כָּל הַיָּד" – כתב עמיחי בשיר אחר המופיע באותו קובץ – בניגוד לו עצמו, המעיד כי "נָתְנוּ לִי יָד, וְלֹא לָקַחְתִּי אֲפִילוּ זֶרֶת".

     

    הדובר בשיר – ובעצם עמיחי עצמו – רוצה אמנם שרבים יכירו אותו, אבל בעדינות מרוָה של טיפות גשם - שינשמו אותו ויתענגו על שיריו כמו ששואפים אוויר מבושם מפריחות אביב. הוא רוצה להעניק לזולת, לקוראיו, את מתנות מילותיו שיהיו נחוצות להם כמו מים ואוויר.

     

    גם את מותו הוא רואה לא בקול תרועה רמה, לא בצלצול חד שהרופא נאלץ לזנק אליו, אלא בנסיגה איטית, רכה, מתוך ויתור והשלמה, כמו עייפות של ילדים ששיחקו די הצורך, כמו אבן שמתגלגלת מאליה, בלי לשלוט בתנועה של עצמה, כמו אבק שעולה לשמים, רך, מתפזר.

     

    עמיחי לא זכה אמנם בפרס נובל, אבל קיבל פרסים רבים אחרים (בהם הפרסים על שם עגנון, ביאליק וברנר בישראל ופרס אביר השירה בנורבגיה). הוא היה גם חתן פרס ישראל – העיטור הגבוה ביותר שהמדינה מעניקה לנבחריה בכל תחומי העשייה והיצירה. אין ספק שהוא קיבל גם את הפרס החשוב שאותו ביקש בתחילת דרכו האמנותית: הוא אחד המשוררים העבריים האהובים ביותר. מרבים לצטט את שיריו, ועשרות מהם הולחנו, חלקם על ידי מלחינים קלאסיים (מרק קופיטמן, "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול"; דן אסיא, סימפוניה מספר 5 המבוססת על שיריו של עמיחי; אבנר חנני, מחזור השירים "איש ירושלים אני" לבריטון ולפסנתר), וחלקם כפזמונים שאנשים מזמרים: "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר" שהלחין מוני אמריליו; "שיר ליל שבת" שהלחין משה וילנסקי; "דרך שתי נקודות" שהלחין ושר שלמה ארצי; "שנינו ביחד וכל אחד לחוד" שהלחין ושר חנן יובל; "באהבתנו" שהלחינה ושרה יהודית רביץ, ועוד רבים.

     

    נורית גלרון מבצעת את "שיר ליל שבת" שהלחין משה וילנסקי

     

    שלמה ארצי מבצע את "דרך שתי נקודות", לחן שלו

     

    חנן יובל מבצע את "שנינו ביחד וכל אחד לחוד", לחן שלו

     

    גם אם האנשים ששרים להנאתם את השירים הללו אינם יודעים מי כתב אותם, גם אם לא תמיד זוכרים מי כתב את השורות שמרבים כל כך לצטט − "אל מלא רחמים. אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם, ולא רק בו"; "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות"; "כי אדם אתה ואל אדם תשוב" − משאלתו של עמיחי התגשמה: הוא ממשיך, גם עכשיו, 15 שנה לאחר מותו, להרוות נפשות.

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים