עם מי הלכה דליה רביקוביץ לגן, ובמה הייתה שונה מכל חברותיה

בשיר "זיכרונות חמים" מתארת המשוררת את הבדידות המרה שחשה בילדותה, מאז שאביה נהרג בתאונת דרכים. בבגרותה סבלה מדיכאונות, שאותם תיארה כסבל מתמשך

עופרה עופר אורןפורסם: 11.09.16 02:22
דליה רביקוביץ. כל היציבות בחייה נעלמה עם מותו של אביה לוי, ומשהו בה המשיך כל החיים לצפות לשובו (צילום: עינת אנקר, לע"מ)
דליה רביקוביץ. כל היציבות בחייה נעלמה עם מותו של אביה לוי, ומשהו בה המשיך כל החיים לצפות לשובו (צילום: עינת אנקר, לע"מ)

גבר בשם לוי רביקוביץ, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ שמה. היא בת שש, ההרוג הוא אביה, וכל היציבות בחייה נעלמה עם מותו. אמנם, באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר - "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן/ וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי./ כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,/ מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב" - אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין לליבה. למשל, כבר כשהייתה בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון איתה סיפרה שלמעשה היכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהיכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

 

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה עד כדי כך שיותר מ-60 שנה לאחר מכן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה: עד גיל שש. היא גם הודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה; רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה: שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה, שידעה את האמת, הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת? "באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים.

 

אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת שש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד, ושלושה חודשים אחרי מות האב עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת, נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה. בקיבוץ לא התערתה: חשה שם מנודה. כשהייתה בת 13, נשלחה לחיפה וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר "זיכרונות חמים", שהופיע בספרה השני, "חורף קשה":

 

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי

וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.

הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים

וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי

בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

 

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,

וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.

בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,

וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי

וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

 

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה

נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.

לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה

עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.

תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת

שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

 

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה

עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.

הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.

לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

 

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב

שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,

וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,

וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

 

הקשיבו לשיר, כפי שהולחן על ידי יוני רכטר:

 

 

כישלון חריף של הלב

 

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין לליבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ? מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום יד אוהבת של הורים. שניהם נעדרו: האב מת, ולאם לא היה זמן לטפל במשפחה, כי כפי שהעיד אחיה של המשוררת, היא עבדה בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר - היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

 

דליה רביקוביץ לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם תיארה כסבל מתמשך. שלוש פעמים נישאה, אבל אף אחד מהקשרים הללו לא שרד. את בנה עידו לא הצליחה לגדל, למרות אהבתה ומסירותה העמוקות, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר".

 

כשהייתה רביקוביץ בת 69 היא נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, על אף שהכריזה כי מאז הולדתו של בנה ברור לה שלא תעשה זאת, למרות הדחף הקיים בה, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן". בעקבות נתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב".

 

________________________________________________________

 

שירה של רביקוביץ "שובי לביתך" אהוב מאוד על נעמי פולני. הקליקו על התמונה:

 

"'מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך'. את רואה, הכל עצב". הקליקו על התמונה (צילום: אלעד גרשגורן)
"'מה לך בחוץ, ילדה? מנוח לא מצאה רגלך'. את רואה, הכל עצב". הקליקו על התמונה (צילום: אלעד גרשגורן)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עופרה עופר אורן
|
|
נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים