מתי הולכים לראות אותה שוחה, שאלו השכנים, ואני הבנתי: הסתבכתי

בשבוע האחרון נפל דבר בקבוצת הפייסבוק השכונתית. כלומר, לא נפל, יותר התייצב, והכוונה היא למצבו של בניין הקאנטרי קלאב שמקימים לנו ליד הבית כבר מאה שנה בערך: פתאום מישהו שם עליו שלט, "הפתיחה בקרוב", מה שלא באמת חשבנו שיקרה, כי בהתחלה העבודות הופסקו בגלל ממצאים ארכיאולוגיים שגילו בחפירות, אחרי זה הן הופסקו כי היו עניינים מנהלתיים מעכבים, וכל הזמן הזה החברים שלנו רק ישבו בפרלמנטים בבתי הקפה ופנטזו על מגרשי הטניס הרחבים, על הבריכה מרובת המסלולים ועל רביצה עצלה בשמש האורבנית מתחת לצילייה עם עיתוני סוף השבוע.

טוב, אני לא באמת התעכבתי על מגדלי החלומות הללו, כי זה היה לפני כמה שנים, ומה לי ולבריכות ולציליות, ועיתונים זה משהו שאני עובדת בו, לא חולמת עליו בשעות הפנאי. אבל בינתיים, אתם הרי זוכרים, הלכתי ללמוד שחייה, וכדרכי גם עשיתי מזה דרמה די גדולה, כי מה הם החיים אם אי אפשר להגזים אותם בבגד ים אדום? אפילו פתחתי על הדרך מסלולי התמודדות לנשים שרוצות לנצח את פחד המים, והתראיינתי סביב השאלה איך זה לנצח את הפחד, עם דגש על "לנצח" ועל "פחד". אף אחד לא דיבר על זה שאני הופכת להיות שחיינית אדוקה, כן? הייתה לי כאן מטרה ברורה והשגתי אותה ואף תיעדתי אותה ארוכות כאן, בבלוג הזה.

רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון: שבאמת אצטרך להתחיל לשחות. כלומר, ממש לארוז את עצמי בבגד ים ולהרטיב את הראש. אני, מזכירה לכם שנית, באה מהצד של הפחד, לא מהצד של המים הרטובים, אבל החשבון, כדרכו, מגיע, גם אם הוא צריך בשביל זה לשחות בתעלות החיים, אז הנה, השבוע, בתזמון שאין מדויק ממנו לתכנון תוכניות לשנה החדשה, קפץ לנגד עיניי צילום מדוגם שבו נראה בניין הקאנטרי קלאב החתיך ממש כמו מתוך קטלוג, רק שזו כבר לא הדמיה: זה הבניין בכבודו ובעצמו – לבנים וטפחות – שעומד על תילו.

"הכינו את בגדי הים, גהצו את הטרנינגים", נכתב בהודעה שנשלחה בתפוצת כל הבלוק, ולא לקח יותר מכמה שעות כדי שגם החברים והחברות מהשכונה יתחילו לטרטר בקבוצת הווטסאפ המשותפת (כן, כן, לא עזבנו אותה מאז שהילדים היו בגן, ביג מיסטייק): נו, מתי קובעים בבריכה? נו, מתי כבר פותחים? יש יוגה? יש פילטיס? נו, מתי הולכים לראות את ענת שוחה? אתם יודעים אם יש שייקים ירוקים בקפטריה? מה שאני בוודאות יודעת זה שהסתבכתי. קודם כל, ממש לא תכננתי שבעודי בחיי, בניין ההתפעל הזה שבנה את עצמו בקצב של צב דמנטי שהולך ברוורס, יתלה על צווארו את השלט "הפתיחה בקרוב". גם ממש לא תכננתי לשחות מול כל השכונה. שלא לומר, לשחות. שלא לומר. כי מה שאני אמרתי קבל עדה ופייסבוק זה שאני הולכת לל-מוד לשחות. דגש על ללמוד. למדתי. תיעדתי. אני יו-ד-עת לשחות. מי אמר שעכשיו אני צריכה, ובכן, ממש לשחות?

הבריכה של קיבוץ גשר. "אני נכנסת רגע לשחות קצת"(צילום: ענת לב אדלר)

העניין שלי היה עם הפחד, לא עם השחייה. באותה מידה יכולתי להתגבר על הפחד שלי מתרנגולים, או מנהיגה, אבל יצא שהלכתי על פחד המים, ועשיתי את זה: התגברתי והשארתי אותו מתנשף מאחור, ואף הבאתי קבלות בחודשי הקיץ האחרונים בבריכה של קיבוץ גשר, הבריכה שעל סיפה ישבתי עד היום כמו חרדונית הסלע, עדוית שקר עלוב ששוב אני מעדיפה לקרוא ספר בצל במקום להפיז את גופי במים. השנה, בפעם הראשונה, הגעתי אליה כשחיינית מוצהרת, כזו שאומרת בנונשלנטיות: "אני נכנסת רגע לשחות קצת".

דגש על רגע. דגש על קצת. כי תראו, זה לא שאחרי שעשיתי כמה תנועות, מארק ספיץ הגיח מהעמוקים ואמר לי: "וואלה, לא יכול עלייך, השארת לי אבק מים". אבל לבשתי את בגד הים האדום שלי, והרמתי את השיער, והורדתי את המשקפיים, ונכנסתי לרדודים – ובאמת שחיתי. כלומר, התניידתי במים באופן ציפתי לחלוטין בלי לטבוע. זה לא נמשך יותר מחמש דקות – כי בואו, למי יש אוויר? – אבל כמה שהייתי מבסוטית על עצמי. ואפילו הילדים שלי ובני המשפחה עמדו לא רחוק וחזו בפלא שלא איוו כי יזכו לו בימי חייהם. אני צפה, ולא שוקעת, ולא פוחדת, ולא צורחת: "תחזיקו אותי, אני טובעת", ואפילו מכניסה ומוציאה את הראש.

לא יודעת איך אף אחד לא צילם, זו באמת תקלה בחינוך, אבל מכאן ועד להתחיל עכשיו רוטינה של שחיית בוקר בשכשוכית השכונתית? חברים, חתרתם רחוק מדי. וחוץ מזה, שמונה שנים גם למדתי פסנתר, ותאמינו לי, אתם לא באמת רוצים לשמוע אותי מנגנת.  

איך התחילה ענת ללמוד לשחות, ולמה? הקליקו על התמונה:

"הכל בגלל פחדים שבאים אלינו בירושה ובתורשה". הקליקו על התמונה