"כולנו זקוקים לחסד", כתב נתן זך - וזה נכון במיוחד עכשיו, בימי הקורונה

לפני כחודש הביעו חברים של המשורר נתן זך דאגה לשלומו. זך נחשב לאחד מבכירי המשוררים העבריים, פורץ דרך בשירה, וזכורות המחלוקות שהוא יצר בצעירותו עם נתן אלתרמן ובבגרותו עם דורי מנור, שניהם משוררים שדרכי היצירה שלהם היו שונות מאוד משלו. חבריו של זך טענו כי זוגתו "השתלטה על חייו", "אשפזה אותו בחדר צפוף בבית אבות" וכן "מנסה להעביר לידיה את רכושו". הסופר א.ב יהושע סיפר שניסה לבקר אצל זך, אבל פניו הושבו ריקם, והזמר מתי כספי התראיין בגלי צה"ל ואמר שהוא מוטרד.

הטענות התפרסמו בכלי התקשורת תחת כותרות בנוסח "הקרב על נתן זך" ו"תעלומת נתן זך: מדוע אשתו של המשורר מונעת מחבריו לפגוש אותו?" אבל היו גם עיתונאים אחרים, בהם אמירה לם ואיתי אילנאי מ"ידיעות אחרונות", שביקרו אצל זך, ראיינו את זוגתו וקבעו כי "הטענות מוגזמות" ושבת הזוג מטפלת בו באהבה ובמסירות. את זך עצמו אי אפשר היה לראיין, שכן הוא לקה באלצהיימר, וכנראה קשה לתקשר איתו בבהירות.

המחלוקת סביב מצבו של זך מזכירה את אחד משיריו היפים ביותר, "כולנו זקוקים לחסד", שאותו הלחין אילן וירצברג והקליטה נורית גלרון לאלבומה "שירים באמצע הלילה" (1981), שהוקדש כולו לשירים של זך:

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד,

כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע.

לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף

לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע.

לָתֵת בְּלִי לְרַצּוֹת לָקַחַת

וְלֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל

כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ שֶׁזּוֹרַחַת,

כְּמוֹ צֵל אֲשֶׁר נוֹפֵל,

בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לָתֵת,

רַק מְעַטִּים יוֹדְעִים אֵיךְ.

צָרִיךְ לִלְמֹד כָּעֵת

שֶׁהָאֹשֶׁר לֹא מְחַיֵּךְ,

שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם

לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם,

שֶׁיֵּשׁ לְכֹל זֶה טַעַם,

גַּם כְּשֶׁהַטַּעַם תַּם

בֹּאִי וְאַרְאֶה לָךְ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לֶאֱהֹב.

כֻּלָּנוּ רוֹצִים לִשְׂמֹחַ,

כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ טוֹב,

שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ כֹּחַ.

השיר משמעותי במיוחד בימים טרופים אלה של מגפת הקורונה, שבהם אנחנו מסוגרים בבית, וכל אחד מאיתנו, לא רק מי שנדבק וחלה, חש שהוא זקוק לחסד מיוחד. המשבר אינו פוסח על איש. רבים חוששים שמא איבדו לצמיתות את מטה לחמם, ובכל מקרה, בימים אלה, כשהם אינם יכולים לעבוד, פרנסתם נפגעת קשות. אחרים נאלצים להמשיך לעבוד ולצאת מהבית בחששות כבדים, שהרי איש אינו יודע היכן הוא עלול להידבק במחלה. רבים חשים בבדידות, שכן נגזר עלינו להמעיט ככל האפשר במגעים חברתיים, ולמעשה, להימנע מהם כליל.  שורות רבות בשיר מתעצמות ומקבלות אם כן נופך חדש. למשל, הצורך "לִרְכֹּשׁ חֹם לֹא בְּכֶסֶף/ לִרְכֹּשׁ מִתּוֹךְ מַגָּע" נעשה משמעותי במיוחד: אנו נאלצים להתנכר לערגה האנושית הבסיסית למגע קרוב, לחום שבני אדם מעניקים זה לזה בחיבוק או בלטיפה מנחמת. בימים אלה זה נמנע ממי שנאלץ לשהות בבית בגפו.

בשיר מסביר זך כי חסד אמיתי נעשה בלי שהנותן מצפה לתמורה, ובימים אלה אנו עדים לגילויי מסירות מרגשים. הצוותים הרפואיים מסכנים את בריאותם בלי היסוס: הם אמנם עובדים בשכר, אבל למעשה התנדבו לשרת דווקא במחלקות הקשות והמפחידות שהוקמו עם פרוץ המגפה. אחרים, שאינם נמנים עם הצוותים הרפואיים, מתנדבים לסייע לקשישים שמצויים בקבוצת הסיכון לחלות, ובכלל למי שרתוקים לבתיהם ואינם יכולים לצאת ולהצטייד במזון ובתרופות. אין ספק שכל המתנדבים הללו מראים לנו את אותו "מָקוֹם/ שֶׁבּוֹ עוֹד מֵאִיר אוֹר יוֹם".

אחת השורות בשירו של זך, האומרת "שֶׁמָּה שֶׁנִּתַּן אֵי פַּעַם/ לֹא יִלָּקַח לְעוֹלָם", מזכירה את השורה האחרונה בשיר "מֵתַי" של המשוררת רחל: "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד" – שורה שיכולה להפוך לקו מנחה בחיים. שני המשוררים מלמדים אותנו שרגע של שמחה שזכינו לה, תחושה של משמעות שהאירה את חיינו, קשר של אהבה, חום וקרבה אנושית, לא יכולים להתפוגג לעולם, שכן מהרגע שחווינו אותם, הם שלנו לעד.

יש לקוות שימי הקורונה יגיעו בקרוב לסיומם, ושנוכל לשוב אל אורחות חיינו ואל השגרה שכולנו מייחלים אליה. ואולי מההתנסות של התקופה האחרונה נוכל לקבל גם שיעור של חסד שיהיה משמעותי עוד זמן רב.

מה היה לנתן זך נגד אחד מגדולי היוצרים הישראלים, שאתמול מלאו 50 שנה למותו? הקליקו על התמונה:

"כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכל?" הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)