"פרס ישראל זה לא פרס על פרויקט, ולא פרס על עיצוב", מסביר האדריכל פרופ' זאב דרוקמן, שבחר בדן איתן כחתן פרס ישראל לאדריכלות 2019 (בהחלטה משותפת עם ורד קמינסקי ופרופ' אלונה נצן-שיפטן). לטובת מי שזקוק להבהרה נוספת, דרוקמן מחדד: "פרויקטים שהם כמו קומקום שהונח בשטח, ולא משנה כמה שהם מעוצבים, אם לא ניתן לקרוא מתוכם את העיר או את המרחב הציבורי - הם לא מספיקים. אחרת, הפרס מאבד מהרלוונטיות שלו. פרס ישראל הוא על פעילות של אדם בתחומים שונים שקשורים לדיסציפלינה שלנו - גם תחומים עיוניים, אינטלקטואלים, חברתיים וארגוניים, וגם על בניינים".
דן איתן, בן 87, מספק תשובה מתבקשת להגדרתו של דרוקמן. סיפור חייו ועבודתו הממושכת הוא סיפורה של הארץ והמדינה כולה, והצלחתו להשתתף בעיצוב המציאות הישראלית נובעת מכישרונו, מהמקצוע שבו בחר, ובמיוחד הודות לדחף שלו להשפיע ולתת מענה לצרכים של המדינה ושל אזרחיה. אפילו בגילו המתקדם, הוא ממשיך לגלות מעורבות אזרחית במאבקי תכנון, למשל נגד המגדלים בכיכר אתרים בתל אביב.
איתן כמו היה שם מאז ומעולם. מי שהספיק לעבוד במשרדיהם של אבות האדריכלות הישראלית, זאב רכטר ודב כרמי (ולשמור על קשרים הדוקים עם "אדריכל המדינה" אריה שרון), פתח בקריירה עצמאית בשנות ה-50 עם תכנון שיכונים, בקיבוצים ובמושבים, ולאחר מכן בנה את הכור בדימונה. עם השגשוג הכלכלי והמדיני של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, הוא תכנן את מוזיאון תל אביב לאמנות, פקולטות באוניברסיטאות ועשרות אלפי דירות באיראן. בשנות ה-80 וה-90 היה לחלוץ מתכנני מגדלי המשרדים, ובעשור האחרון הוא ממשיך לתכנן בתי כנסת והרחבות למגדלי מגורים.
ערוץ האדריכלות של Xnet ביקש מאיתן, ערב הענקת פרס ישראל ביום העצמאות, לספר על תחנות משמעותיות בחייו. הנה הן, מלידה ועד היום:
1. הייתי הילד היחיד בעין שמר
"נולדתי ב-1931 בקיבוץ עין שמר, שהיה בן ארבע. יצא שהייתי הילד היחיד במשך תקופה, כי שני הילדים שנולדו לפניי - דוד ועלית - נשלחו לגן במשמר העמק, שם היה המוסד החינוכי של תנועת 'השומר הצעיר'. אני זוכר חומה שהקיפה חצר ובה בית אבן של שתי קומות, מגדל מים קטן, כמה צריפי עץ, וכל השאר אוהלים. נשארה לי תמונה שבה רואים אותי יושב על כיסא במרכז החצר ואין אף נפש חיה מסביב; זה היה סימבולי.
"אחר כך ההורים שלי, צבי וינקה, החליטו לעזוב את הקיבוץ. אין לי מושג למה; אולי מפני שסבא וסבתא מצד אבא וסבתא מצד אמא הגיעו לארץ מפולין ב-1934 בגלל כל הרדיפות. עברנו לגור בצריף ברחוב הנביאים 4 בתל אביב. ההורים נשארו קשורים לעין שמר, וגם אני הייתי בא לכל חג ולכל חופשה.
"בשנה השלישית ללימודים, ואחרי שהתחתנתי עם רחל ב-1952, חזרתי לעין שמר מתוך כוונה להיקלט, ושם גם נולד הבן הבכור, עמרי. למדתי אדריכלות בטכניון ורחל הייתה מורה בבית הספר בקיבוץ. אבל בדיוק אז היה המשבר הפוליטי במפ"ם, והחלטנו שאנחנו לא נשארים. מאוחר יותר, באמצע שנות ה-70, תכננתי שם בית לגיל השלישי".
2. פיסלתי בפלסטלינה בבית הנחושת
"אחרי שנתיים בתל אביב עברתי עם הוריי לרמת גן, ושם, בפעם הראשונה, התחלתי להתעניין באדריכלות. גרנו בבית נחושת מתועש, שהגיע בחלקים מגרמניה וכאן הרכיבו אותו. בית של שתי קומות ובו שתי דירות, שהיה ממוקם בסמטה. עדיין לא היו אז שמות לכל הרחובות (כיום נקראת מעלה הצופים, מ"י).
"התחלתי לפסל בחמר ובפלסטלינה, והרגשתי שאני מתפתח כאדם. בית הנחושת היה מרתק, כי היה שונה מכל בניין אחר. לילה אחד התעוררתי מתוך חלום ואמא באה אלי, הדליקה את האור, הוציאה אותי מהמיטה כדי להרגיע, ואז פגע כדור בכרית. בגבעת נפוליאון, שליד הכפר ג'רישה, ישב כנראה צלף. ההורים היו אנשי סוד פעילים ב'הגנה', ובבית לא דיברו על האירוע, אבל אחרי שהוא קרה חזרנו לגור בתל אביב.
"ב-1972, כשהבת השלישית שלי הייתה בת 17, לקחתי אותה לראות את הבית. גיליתי שכולו מפורק ומונח בצד המגרש. אני לא יודע מה עשו איתו".
3. למה קראו לאבא ''צבי שחור''
"אבא היה מנהל עבודה בחברת הבנייה של האחים גולדשטיין, שבנו את שכונת רמב"ם ברמת גן ואת בניין הפלדה של מאפיית 'אחדות' ברחוב שפירא. מאוחר יותר הוא נכנס למנגנון ההגנה, ועד קום המדינה ניהל את מערך הרכב של הארגון. עם קום המדינה הוא התמנה למנהל אגף הרישוי במשרד התחבורה, ולמעשה הקים אותו.
"מהבית קראו לו צבי אטינגן, על שם העיר בגרמניה שממנה באה המשפחה, אבל בעין שמר היו שני חברים שקראו להם צבי, אז לאבא שלי - שהיה לו שיער שחור - הדביקו את הכינוי 'שחור'. בהגנה אימצו את הכינוי, ואחרי הקמת המדינה הוא אימץ את השם שחור לשם משפחה, ונקרא צבי שחור.
"אבא מאוד התרשם ממבני פלדה. כשהייתי ילד, הוא לקח אותי לראות את שלד הפלדה של 'בית הדר' ברחוב הרכבת. המלים הראשונות שידעתי בשפה זרה היו ביטוי שהוא נהג לומר: 'שטל אובר אל' - הפלדה מעל הכל.
"ביום הכרזת המדינה ביום שישי, אבא שלי אמר לי לבוא למוזיאון תל אביב בשדרות רוטשילד. שאלתי למה, והוא ענה 'תבוא ותדע'. אבא טיפל בכל ההסעות של המנהיגים וידע הכל. הגעתי ועמדתי בחוץ בעת ההכרזה על המדינה. רוב הקהל הגיע מפה לאוזן, כי כל העניין לא פורסם מחשש שיפציצו את האזור. שמענו את הקולות בחוץ ברמקול. הקהל עמד ושתק, אבל ראיתי את ההתרגשות והיא הייתה עצומה. משם חזרתי למחנה 80, שבו שירתתי".
4. נשארתי בחיים בהפצצה האיטלקית
"כשחזרנו מרמת גן לתל אביב, עברנו לרחוב קינג ג'ורג' 66, כי ההורים כנראה רצו לגור קרוב לכל המשפחה. לדוד שלי הייתה משתלה ברחוב הנביאים, ושם הוא גידל פטריות וצמחי מאכל, אבל בעיקר פרחים. בימי שישי הייתי עושה לו שליחויות של פרחים, בין השאר למשפחת רכטר שגרה ברחוב זמנהוף, וכך הכרתי את יעקב רכטר שהיה מבוגר ממני בכמה שנים.
"בקיץ של 1940 הלכתי לספרייה בבית ברנר, ובדרך חזרה הביתה, כשעברתי בצומת של בוגרשוב עם קינג ג'ורג', נקלעתי להפצצה של חיל האוויר האיטלקי על תל אביב. הרחוב היה מלא באנשים. עברתי על פני כל ההרוגים, שאת חלקם הכרתי. העגלון והסוס, שהיו שניהם הרוגים; מוכר הגזוז בקיוסק, שהיה מת והדם שלו התערבב בסירופים ובקרני השמש החזקות של צהרי ספטמבר; מחזה של צבעים ומוות. זה היה מחזה קשה מאוד, ואני זוכר אותו לנגד עיניי על כל פרטיו. נהרגו 117 אנשים, והייתי אחד המעטים בסביבה שנותר בחיים.
"מה שעיצבן אותי היה הסוס המת. מילא האנשים עושים מלחמות, אבל במה אשמים בעלי החיים? זה חזר אלי מאוחר יותר במלחמת השחרור. נכנסתי לכפר טנטורה (כיום גן לאומי קיסריה העתיקה, מ"י), חיילים לקחו מה שהם יכלו, בזזו ושדדו. בלית ברירה לקחתי פיקוד על כל מיני תופעות והכרחתי אותם להחזיר ולא לקחת. הכפר כבר היה נטוש מתושביו, ואני רואה את בעלי החיים מתים. יש עמוד, שאליו קשור חבל וחמור מת, ומסביבו עיגול שלם בלי אף צמח, יבש לחלוטין. בעלי החיים ננטשו, ואלה שהיו קשורים מתו ברעב".
5. איך בכלל הגעתי לאדריכלות
נרשמתי לפקולטה למכונאות בטכניון וגם לפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אבל באותו זמן - אחרי שסיימתי ללמוד פיסול אצל משה שטרנשוס - הגשתי הצעה לתחרות על אנדרטה לחללי מלחמת השחרור בגן הזיכרון בחיפה. הלכתי למישהו שינחה אותי כיצד לשרטט את חדר הזיכרון והשבילים בגן, ועשיתי פסל לגמרי נאיבי. כשבאתי לתערוכה של ההצעות שהוגשו לתחרות, על המקום היכתה בי ההכרה שאני משנה כיוון והולך ללמוד אדריכלות. החלטתי שזה מה שאני הולך לעשות בחיים.
"הלכתי ליוחנן רטנר, שהיה הדקאן ושאותו הכרתי מהשירות הצבאי, והוא קיבל אותי. היינו 27 סטודנטים באותה שנה, ובכל הטכניון היו אז בסך הכל 300 סטודנטים. למדו איתי צבי הקר, זלמן ענב, מירה ורהפטיג, זיוה ארמוני, מנחם כהן ואדי גרינברג, שהיה גם האקורדיוניסט של הצ'יזבטרון.
"בשנה ב' השתתפתי בתחרות לאנדרטה לטייסים שנפלו במלחמת השחרור מול חופי תל אביב, וקיבלתי 'פרס קניה'. מי שעזר לי לשרטט היה צבי הקר, כי הוא היה גרפיקאי מעולה ואני ממש לא. אחר כך הוא היה חייב לעשות בחינה בעברית כי היה עולה חדש, אז אני לקחתי את הכרטיס שלו ועשיתי במקומו.
"המורה שהשפיע עלי יותר מכולם היה אלפרד נוימן, שהופיע כמו מאור גדול כשהייתי בשנה ג'. הוא בא עם רעיונות טריים מאירופה, עם המון ידע ויכולת ביטוי. נוימן היה יושב ומדבר על מוזיקה, על הקצב של הבניינים - דברים שלא חשבנו עליהם. פתאום מישהו בא ודיבר איתנו על הנשמה של האדריכלות.
"פרויקט הגמר היה כפול. עשיתי שני מבנים במקביל. אחד, בהנחייתו של נוימן, היה בניין מגורים שהושפע מפרויקט 'אוניטה ד'אביטסיון' של קורבוזיה במרסיי; השני היה בית ספר, בהנחייתו של אל מנספלד. נוימן נתן לי ציון 96, וכשמנספלד שמע על זה, הוא דאג להוריד לי ציון בפרויקט שלו כדי שהממוצע שלי יהיה נמוך. הוא היה אדם רשע, רע ולא נעים".
6. מה למדתי מזאב רכטר ודב כרמי
"אצל זאב רכטר עבדתי בשתי תקופות קצרות בזמן הלימודים. בראשונה, עבדתי בעיקר על פרטי מדרגות וחדרים בבתים של שכונת 'מעוז אביב', ובשנייה עבדתי על וילה גדולה של משפחת בבלי בהרצליה פיתוח, ובעצם תכננתי להם את הבית. רכטר היה בעל רגישות יוצאת מן הכלל לנפחים, לצורות ולחומרים. הייתה אצלו הקפדה על איכות העבודה ועל הטיפול בפרטים, ולא פחות מזה הוא עודד ניסיונות תכנוניים. הקשר עם המשרד המשיך לאחר מכן עם יעקב רכטר, בנו של זאב, שהיה מזמין אותי להתייעצויות כשהרגיש אי-ביטחון בפרויקט שתכנן, ורצה לשמוע דעה.
"אחרי הלימודים עבדתי במחלקת התכנון של מינהל הרכבות בפינלנד. עבדתי על תכנון מחסנים, והספקתי לתכנן תחנת רכבת בעיר אולו שבאזור הקוטב. תכננתי להישאר רק חודשיים, אבל ראיתי שזו הזדמנות להכיר מדינה יוצאת דופן ונשארתי חצי שנה. כשחזרתי הצטרפתי למשרד של דב כרמי, אצלו עבדתי במשך שנה וחצי. המשרד עבד אז במשותף עם רכטר על תכנון היכל התרבות, וכרמי שם אותי בצריף שהיה באתר הבנייה. כשרכטר הגיע וראה אותי, הוא פנה אלי בשמחה ואמר 'הו! נהדר שחזרת אלי'. היה לי מאוד לא נעים להסביר לו שאני עכשיו עובד עבור כרמי.
"בהמשך, עבדתי אצל כרמי על שתי תחרויות שהוא זכה בהן – מכון התקנים ברמת אביב ובניין הרבנות הראשית של תל אביב ברחוב דוד המלך. הכרתי אותו עוד כשהייתי בן 12, כי רם כרמי, בנו, למד ציור אצל אהרן אבני כשאני למדתי פיסול אצל משה שטרנשוס בסטודיו ב'מעונות עובדים'. אחר כך הייתי מפקד שלו בהגנה, ובכל פעם שהייתי מוציא את החניכים למסע, הייתי צריך להתייצב אצל חיה כרמי, אמו של רם, ולהתחייב שאני מספיק מבוגר ואחראי. כרמי היה איש נינוח שהקשיב לאחרים, לא היה קנאי למה שהוא עושה, והיה מצוין בתכנון בנייני מגורים".
7. למה תמיד הייתי מעורב בפעילות ציבורית
"אחרי שסיימתי את הלימודים, תפס אותי אריה שרון והכניס אותי לפעילות ציבורית. הוא עצמו היה פעיל מאוד, הכיר את כולם והיה מחובר. הוא אמר לי שיש הרבה דברים שהוא רוצה שאעשה, ושאהיה לידו; הוא הסתכל עלי במידה מסוימת כעל יורשו.
"לא עבדתי אצלו אף פעם, ונראה לי ששורש הקשר בינינו היה של יוצאי התנועה הקיבוצית, כי הוא היה בגן שמואל ואני מעין שמר. בהתחלה הוא הכניס אותי לוועדה שבחרה את הכרזה ליום העצמאות, ולאחר מכן לוועדה שבחרה את עיטורי צה"ל. הייתי גאה במיוחד בוועדת ההתחרויות: ראיתי שעניין התחרויות האדריכלים מתחיל להידלדל, וצריך לשנות את היחס של נותני העבודה. יצרנו את המצב של 'ברירת המזמין', שבו אחרי שהשופטים המליצו על הזוכה, ניתנה למזמין העבודה האפשרות לקבוע. הבנו שאם לא ניתן למזמין לבטא את עצמו, אז לא יהיו תחרויות.
"ערכתי גם את עיתון אגודת האדריכלים 'הנדסה ואדריכלות'. כשראיתי שאדריכלים לא ממהרים לכתוב, בחרתי בשיטה של סימפוזיונים. כינסנו קבוצה של אדריכלים ודנו על נושאים שונים, למשל ב-64' כשדנו על ערים חדשות. ב-1986 נבחרתי ליו"ר האגודה ויזמתי את תוכנית 'ישראל 2020', שתתן דחיפה לכל המקצוע וגם תכין את המדינה לכמות האוכלוסייה שנצפתה לאותה שנה.
"היום אני ממשיך בעשייה בהתנדבות, משמש כיו"ר סניף תל אביב של המועצה לשימור אתרים, יו"ר הוועדה לאמנות במרחב הציבורי של עיריית תל אביב, ומעת לעת גם משתתף בוועדות שונות - בעיקר בתחום האקדמי".
8. איך נכנסתי לשותפות עם יצחק ישר
"בכנס בבית ירח, האדריכלים הצעירים בניהולו של אברהם יסקי הביעו מחאה נגד המנגנון של משרד השיכון, שלא מוציא עבודות תכנון מחוץ למשרד. כתוצאה מכך הודיע האדריכל ארטור גליקסון, אחד הבכירים במשרד השיכון, שהוא מסכים לעשות ניסיון ולתת עבודה, בתנאי שהאדריכלים יהיו בעלי משרד ויעבדו לפחות יומיים בשבוע בצריף במשרד השיכון, שאז שכן בקריה בתל אביב.
"שמעון פובזנר, יעקב שלגי, יצחק ישר ואני ענינו לפנייה. פובזנר התחבר עם שלגי וישר התחבר איתי כי הייתה לנו הבנה מקצועית - הכרנו כשעבדנו יחד במשרד של דב כרמי. בהתחלה קיבלנו פרויקטים קטנים של שיכונים בירושלים, ולאט לאט זה התרחב וקיבלנו פרויקטים גדולים יותר ביפו, בחולון ובדימונה. יצחק היה הרבה יותר מקושר ממני. הוא היה מבוגר ממני ב-10 שנים, בוגר תנועת 'מחנות העולים', חבר לתקופה בקיבוץ בית הערבה, שירת בצבא הבריטי והיה מבני דורם של אנשים שתפסו אז תפקידים בכירים בדרג הביצועי, כמו אברהם עופר שהיה פעיל בעיריית תל אביב ואחר כך שר השיכון, אשר ידלין וגם שמעון פרס. אני נכנסתי כך לאותה סביבה.
"בסמוך להקמת השותפות שלנו שיניתי את שם משפחתי מאטינגן לאיתן. בן דוד של אבא שלי עברת את השם ל'איתי' ושמר על הצליל; אני בחרתי באיתן".
9. באוהאוס היה קטסטרופה. השיכונים שלנו היו אחרים
"לא אהבתי את הבנייה בטורים, שהייתה נהוגה אז במגורים. היא לא מייצרת קבוצות חברתיות ולא מאפשרת מקומות משחק לילדים. הביקורת שלי התחילה על הבאוהאוס, שבאורבניזם היה קטסטרופה. אצלם המרחק בין הבניינים נקבע לפי זווית השמש, והבניינים עומדים בטור. משרד השיכון העתיק את הרעיונות האלה במשך שנים, עד שהם פתחו את הדלת לאדריכלים אחרים, ויצחק ישר ואני היינו חלק מאלה שפתחו להם את הדלת.
"הדבר הראשון שעשינו היה לשנות את מבנה הדירה, כדי לאוורר אותה יותר וכדי לנצל את השטח הבנוי יותר טוב. הדבר השני היה לסובב חלק מבנייני השיכונים וליצור חצרות פנימיות.
"הבניינים הראשונים שתכננו נבנו ב-1959 ברחוב ישראל מסלנט, בקצה שכונת שפירא בדרום תל אביב, עבור חברת 'רסקו'. אחר כך קיבלנו לתכנן את השכונה ביפו, שבה בנינו את מגדל המגורים הראשון בארץ שהיה של 14 קומות. כולו בנוי מבטון, עם מילואות מפריקסט עם חלוקי נחל גדולים. זה בניין שהיה מהפכני בזמנו ונשמר במידה רבה בצורתו עד היום. "קיבלנו גם לתכנן שיכונים בשכונות טלביה ורחביה בירושלים. באחד מהם, שנקרא 'שיכון העיתונאים', התגורר חיים גורי, אבל אלה היו בניינים בודדים ולא שכונות.
"השכונה בדימונה כללה 1,000 יחידות דיור. תכננו את כולה עם חצרות פנימיות שיתאימו לאקלים המדברי. חשבנו שישתלו בהן לפחות עץ אחד, קצת דשא, ארגז חול לילדים וספסל - שהצעירים והמבוגרים יוכלו לשבת. את הדירות בקומת הקרקע הבלטנו לכיוון הרחוב, כדי שהגינון שיעשו הדיירים ייתן קצת ירוק למי שיעבור בכביש. סיימו לבנות את השכונה אחרי מלחמת ששת הימים, ולכן קראו לה 'שכונת הניצחון'. לא ממש פיתחו את החצרות, וכשבא פרויקט 'שיקום שכונות', במקום לפתח את החצרות - ריצפו את כולן. הפכו את השכונה למקום נוראי ומאוד לא ידידותי. אפשר לתקן, אבל מי יתעסק בזה.
"אחר כך ביקשו להעתיק את אחד הבניינים לערד, אלא שבערד חלק מהבניין תוכנן לא רק למגורים אלא לשמש מעונות לסטודנטים זרים ולדיור מוגן. שם שתלו בחצר עצים ודשא ויש גם מקום למשחקים, והבית הוא כמו שכונה קטנטונת. בערד התממש החזון שהיה לנו לדימונה".
10. ואז הגיע, בסודיות מוחלטת, הכור בדימונה
"ב-1960 הייתה תחרות סגורה לתכנון הכור, והכל בשקט מוחלט. הכור עצמו תוכנן על ידי צרפתים, שגם גרו פה וחלקם עבדו בו. היה גם אדריכל צרפתי שתכנן קודם לכן כור בצרפת, והיה זה שערך פרוגרמה והצעה רעיונית לתכנון. יצחק ואני שינינו את ההצעה שלו, ובכל זאת זכינו בתחרות.
"הכור מחולק לשני אזורים נפרדים: אזור אחד ובו מעבדות והכור עצמו, שאותו תכננו הצרפתים והוא העתק של הכור הראשון שהצרפתים בנו בצרפת אחרי המלחמה. אזור שני הוא אזרחי, ואותו זכינו לתכנן. הוא כולל פונקציות של תמיכה – מבנה שער, מגדל מים, מבנה מרפאה שכללה בדיקות קרינה, בית ספר טכני עם בתי מלאכה, מבנה למגורי משתלמים, מבנה משרדים ומבנה עם חדר אוכל, ספרייה, כיתות, אודיטוריום, אגף צילום ומתקני מחשוב.
"אף אחד לא ישב לנו על הראש. מנהל הכור היה מנס פרת, קפדן מאין כמוהו אך צייר ואיש רוח. הוא התעקש שאת בניין המשרדים יבנו לפני הכל, ותוך שמונה חודשים בנינו בניין של חמש קומות. עבדנו בטירוף מוחלט. הבנייה הייתה מתועשת, ובפנים השתמשנו במחיצות שהורכבו מסיבי עץ מהודק והוצבו במודול קבוע. המחיצות היו מוברגות, ולכן היה קל לשנות. חזית הבניין מחוררת, בגלל שלמעשה אין לו קירות חיצוניים. יש חדר מדרגות משולש שנותן לבניין נוכחות, וחלקו הגדול של הבניין הוא על קומת עמודים, מה שנותן לו קצת דינמיות.
"עם אדריכלי הנוף היו לי ויכוחים גדולים. אני טענתי שבמדבר לא מתכננים כמו בתל אביב. שצריך לצאת החוצה, למצוא צמחים מקומיים, לעשות משטחי אבן כמו שיש באזור, ולהכניס ביניהם את הצמחים. הם עשו דשאים. כל היום היה צריך להשקות את הדשא, ובגלל השמש החזקה, הדשא הרטוב נשרף".
11. בניין מקסיקו: נולד מסקיצה אחת
"הוא תוכנן תוך לילה אחד בניו יורק על פי סקיצה אחת, מלבד מגדל השירות הבולט מחוץ לבניין. באותן שנים לא החזיקה אף אוניברסיטה בישראל פקולטה לאמנות, ונשיא האוניברסיטה ג'ורג' ווייס מצא לנכון לכלול גם פקולטה כזאת. לא הייתה פרוגרמה, כי לא ידעו איך להכין כזה דבר בארץ, אז וייס הזמין אותנו למשרדו בניו יורק, כדי שנסייר ונלמד על פקולטות כאלה וגם נכין סקיצות לבניין.
"הוא סגר אותנו בחדר עם ניירות, וישבנו כל הלילה על הסקיצה. למחרת, וייס לקח אותה לידיו וטס איתה למקסיקו לכנס תורמים. בגלל זה הוספנו בשולי הסקיצה בספרדית "בית מקסיקו" – וכך נותר השם עד היום. בקהילה היהודית במקסיקו הצליח וייס לשווק את כל הבניין לתורמים, ובגלל זה לא יכולנו אחר כך לשנות דבר; כל חדר כבר נתרם.
"הסכימה הראשונה היא מה שיצא אל הפועל, שזו תופעה לא שגרתית בעולם התכנון, אבל התוצאה יצאה מוצלחת. אני מאד אוהב את הבניין, למרות ששינו לו את החזית הצפונית והחליפו את החלונות במסגרות אלומיניום גרוע. יש לבניין חלוקה ברורה ועוגן מרכזי, שכל המפגשים של הסטודנטים מתקיימים בו, והוא מחבר בין אזור המשרדים לאולמות הקולנוע והתיאטרון. בית מקסיקו הוא בניין מאופק מבחינת החומרים, ומאז שנבנה באמצע שנות ה-60 אין צורך לשנות או לחפות אותו".
12. למה אני אוהב בטון
"שנות ה-60 היו השנים הגדולות של הבטון. כל הפרויקטים שלי מאותן שנים עשויים ממנו – השיכונים, המגדל ביפו, בניין מקסיקו, מוזיאון תל אביב. בבטון יש עוצמה, ישירות, פשטות ורגישות. כשאתה יוצק אותו בתבניות, הוא מעביר לך את הטקסטורה של החומר שבו הוא נוצק - תבניות של עץ, למשל. בטון הוא חומר פלסטי שאפשר לעשות איתו הרבה דברים. הוא יכול להיות חלק או מחוספס, חשוף או צבוע. כיוון שלמדתי פיסול, הייתה לי אתו תחושה של חומר. לשתי אותו ונתתי לו צורה, ממש כחומר ביד היוצר.
"אבל לא כולם אהבו את הבטון. התרבות שלנו לא בהכרח רוצה בטון, וככל שהיא נעשתה עשירה יותר, הבטון נראה היה לה זול יותר".
13. איך נולד מוזיאון תל אביב
"יצחק ישר חשב שזה חרא של פרויקט, כלשונו, עם ההחלטה על ארגון ארבע הגלריות בספירלה כדי להעלים את האדמיניסטרציה, את הסדנאות, את המחסנים ואת כל מה שלא רלוונטי למבקר.
"בתחרות, שהתקיימה ב-63', נהגתי כפי שאני רגיל: אני לא מחפש השראה אלא מחפש בדברים שאני יודע, וכשאני לא יודע - אני ממציא. לא ידעתי איך להתייחס לפרוגרמה שקיבלנו בתחרות, ובה הוגדר שבמוזיאון יהיו ארבע גלריות של 800 מ"ר כל אחת. הרעיון התבשל במשך חודשיים של חיפושים, ופרץ ברגע אחד החוצה. כשישבתי בישיבה במשרד השיכון בירושלים כדי לדון על פרויקט, הייתי משועמם, וכמעט ללא הכרה לקחתי נייר ועשיתי שישה או שבעה שרטוטים מהירים של הבניין - ספירלה עם ארבע גלריות.
"כשבאתי הביתה הסתכלתי על הניירות והבנתי מה עשיתי. מוזיאון הוא מקום שאתה נכנס, מטייל בו ויוצא החוצה. אתה לא בא לבקר מישהו או משהו, אלא לבקר במקום עצמו; לעבור חוויה. אתה צריך מינימום הפרעות, ואחת ההפרעות היא עודף אדריכלות. לכן, בתכנון מוזיאון, האדריכל צריך לסגת ולאפשר מרחב התרשמות של המבקר, מרחב שנוצר מהמפגש שלו עם המוצגים. מוזיאון צריך להיות כמה שיותר ניטרלי, וצריך גם לאפשר למבקר לדעת בקלות לאן הוא הולך. ואת זה עשינו במוזיאון תל אביב.
14. מה לא טוב באגף החדש של המוזיאון
"היה ברור לנו שלמוזיאון יהיה המשך, ולכן עשינו אופציה להמשיך אותו צפונה, למגרש עירוני שעליו נבנה לימים 'מגדל המוזיאון'. אופציה נוספת עשינו לכיוון מערב, היכן שבסופו של דבר אכן הוחלט להרחיב את המוזיאון. מישהו אז הסביר למוטי עומר, מנכ"ל המוזיאון, שאין סיכוי שיתרמו לבניין שהוא המשך לקיים, אלא צריך תחרות. מוטי ביקש שאוותר. נוצרה מלחמה גדולה ולא ראיתי שיש יכולת לבטל את העניין, אז החלטתי שאני לא משתתף בתחרות, כי היה לי כבר פתרון שהוצג ברבים. היות ולא שילמו לי על כל הסקיצות שהכנתי להרחבה, תבעתי אותם. רגע לפני המשפט, עורך הדין של המוזיאון אמר לי ליישב את הנושא מחוץ לבית משפט, וקיבלתי פיצויים לא מבוטלים.
"אני מכיר היטב את סקוט (האדריכל פרסטון סקוט כהן, זוכה התחרות לתכנון האגף החדש, שזה היה פרויקט הבכורה שלו, מ"י). סקוט לא היה בעל ניסיון; איש משכיל, אבל פחות עניינו אותו החללים הפנימיים ויותר עניינה אותו העטיפה, וזו גם הייתה ההתמחות שלו בזמנו. הוא אימץ את קווי היסוד שיצחק ואני קבענו – הוא לא נדבק לבניין הקיים, הוא לא עבר את הגובה שלו, והוא המשיך את ציר ההליכה שעובד מצוין.
"אבל יש לדעתי הרבה שגיאות במערך הפנימי, שבאות לידי ביטוי בעיקר בהתמצאות של המבקר. לסקוט לא הייתה עמדה ברורה לגבי הארגון הפנימי. בהתחלה הייתה לו עמדה מאוד שלילית על בטון, והוא חשב שהבניין צריך להיות מצופה באבן. רותי (רות להב-ריג, בת זוגו של איתן ושותפתו במשרד האדריכלים, מ"י) ואני ישבנו איתו ושוחחנו על הנושא. בשלב מסוים רותי ציטטה לו משפט שלמדה מאל מנספלד: 'מה שאתה עושה בקרטון - אתה יכול לעשות בבטון'. הוא הבין ושינה את דעתו.
15. חפש את האשה: פירוק השותפות עם ישר
"איפשהו אחרי הזכייה בתחרות לתכנון מוזיאון תל אביב לאמנות, שהיה בעצם פרויקט שלי ושיצחק חשב שהוא גרוע, הוא בא ושאל אותי אם אני רוצה להיפרד. עניתי לו שנוח ונעים לי, ולכן התשובה היא לא. הוא ענה לי שהוא עומד להיפרד מאשתו, ולא יכול לעמוד בשתי פרידות.
"עברה שנה. הוא התחיל לגלגל את הרעיון של תכנון 'בית התפוצות', וזמן קצר אחרי זה, יצחק שוב בא אלי ואמר שהוא רוצה לפרק את המשרד. אמרתי לו שהשנה אני עומד להיפרד מאשתי, וזה בא לי בזמן טוב כי אני אפרק את שני הדברים. וכך נפרדנו.
"עד היום אני מסתכל בצער על הפרידה. השותפות הזו חידשה הרבה, והצליחה להביא הרבה תוצרים. יצחק היה בחור רגיש, עם התבוננות ויכולת לפתח רעיונות. זו הייתה שותפות יפה וחברית, אבל מגיע רגע שבו נפרדים. אולי הוא רצה להוכיח את עצמו באופן אישי ולא במסגרת שותפות, כי אמרו עלינו ש'אחד עובד ואחד מדבר'. במידה רבה זה היה נכון, אבל זה לא היה מוחלט, כי הייתה השלמה".
16. יכולתי להיות אדריכל חשוב באיראן
"ב-1972 הוקם צוות לתכנון והקמת מבני מגורים לאנשי חיל הים האיראני, שעמד בפני הרחבה משמעותית. 'רסקו' המליצה עליי לאיראנים. הגיעה משלחת מאיראן לישראל, ראיינו את האדריכלים שהוצעו להם ובחרו בי. המגורים הוקמו בערי נמל על המפרץ הפרסי - פרויקט אחד בנדר עבאס והשני בנדר בושר.
"בבנדר עבאס תכננתי בסיבוב הראשון 10,000 יחידות דיור, ובסיבוב השני עוד 5,000 דירות. בבנדר בושר תכננתי כ-5,000 יחידות דיור. תכננתי גם את בתי הספר, גני הילדים, מרכזים מסחריים ומרכזי ספורט. גם מסגד רצו, אבל לא יכולתי להשקיע את הזמן בלימוד הנושא.
"אם השלטון של השאה היה ממשיך להתקיים, הייתי הופך לאדריכל איראני בולט, כי לבד מפרויקטי המגורים הזמינו ממני באי ח'ארג שבמפרץ הפרסי 250 יחידות דיור, בטהראן הזמינו שכונה של בתי דירות לאוכלוסייה עשירה ומועדון לעדה הארמנית, שישה בתי מלון ששניים מהם היו כבר בשלב של תוכניות עבודה, בניין פקולטה לאסטרופיזיקה לאוניברסיטה בצפון איראן, ותוכנית לאוניברסיטה בעיר שהייתה אמורה לשאת את שמה של המלכה.
"השכר היה הרבה יותר גבוה מישראל, היות ועשיתי איתם הסכם שאני מקבל שכר קבוע על כל מ"ר. למדתי אז דבר אחד חשוב: האיראנים היו בלחץ, כי ההיקפים היו גדולים והם לא ידעו כיצד להתמודד, וברגע שהם השתכנעו שאני מסוגל לספק להם את מה שהם מחפשים - הם היו רגועים. הבנתי שאם אתה בעל מקצוע ואתה משרה אווירה של שקט ואמון - מצד אחד אתה מקשיב ומצד שני אתה מסביר כל דבר - אז הצד השני נרגע וסומך עליך.
"היה מרתק לעבוד ברמה לאומית ולהיפגש עם כל אותם קובעי המדיניות הלאומית של איראן. עד 1978 הייתי באיראן 42 פעמים. הנסיעות לשם היו למשך יום אחד עד שבועיים, והחזקתי שם תמיד שני אנשים שהתחלפו בסבבים, כשבמשרד היו אחראים על הפרויקטים האלה האדריכלים מיכאל אזמנוב ומיכה ורטהיים.
"ידעתי שהמהפכה תהיה. ולכן, עוד לפני המהפכה עזבתי את איראן וניתקתי את המשרד שלי משם".
17. ההפיכה האיראנית קטלה את המשרד
"לא היה בארץ משרד כזה גדול, שהעסיק מאה עובדים, וזה בגלל העבודה באיראן. על הפרויקטים שעבדתי עליהם בישראל עבדו בסך הכל 20 איש: בניין הפקולטה למדעי החברה בקמפוס הר הצופים, 'בניין כלל' והמטה הארצי של המשטרה בירושלים, תוכנית-אב למתחם התחנות המרכזיות בתל אביב ותוכנית לאזור שעליו הוקמה לימים שכונת פארק צמרת.
"היה לי שותף יוצא מן הכלל, יהודה פאוסט, כלכלן אורבני בהשכלתו, שהיה אחראי לניהול ולהשגת עבודה. החזקתי כמה משרדים: המרכזי תפס את שתי הקומות העליונות בבניין שבו שכנה שגרירות צרפת ברחוב הירקון 112, ועוד משרד בבניין ממול; בירושלים החזקתי סניף קטן בגלל העבודה על בניין הפקולטה בהר הצופים, והייתה גם נציגות למשרד באיראן.
"הייתי בן 41, ולמרות גודלו של המשרד, הייתה לי מעורבות מלאה בפרויקטים עד רמת הבורג האחרון. אמרתי שברגע שלא אדע משהו אני עוצר, אבל זה לא קרה. בשקט ובידידות עם העובדים הייתי שומר על הסטנדרט. אחרי שעות העבודה הייתי יושב ומסתכל על השרטוטים ונותן הערות. זו לא הייתה תקופה שהיה לי בה הרבה זמן לבילויים.
"הפרויקטים באיראן הביאו לשגשוג כלכלי, אבל גם לנפילת המשרד ב-1978. חשבנו שנצליח להשיג פרויקטים במקומות אחרים בעולם, לכן לא רצינו לפטר את העובדים, ובמשך חודשים שילמנו משכורות מבלי שהייתה עבודה. כשהגיעו הודעות מהבנקים והוציאו לי צו איסור יציאה מהארץ, נאלצנו לפטר את כולם.
"נפרדתי מיהודה פאוסט, וזו הייתה טעות. נשארתי עם שלושה עובדים, ונכנסתי לשותפות עם ערי גושן שהיה תלמיד שלי ואחר כך עבד אצלי. עם ערי גושן היה לי ניסוי קשה, למרות שהוא נמשך הרבה שנים, עד 2010".
18. אדריכלים, נשים ומשפחה
"הייתי נשוי פעם אחת, חייתי עם ארבע נשים, ויש לי ארבעה ילדים. לא מדובר בקלות דעת, אלא יותר בנכונות לעשות שינויים בחיים האישיים. אנחנו לא עוסקים בבטון ובזכוכית אלא באנשים, ואדריכלים בולטים הם בדרך כלל בעלי רגישות מנטלית יותר גבוהה, וכתוצאה מזה יותר חשופים לסביבה ולקשרים, לשינויים.
דן איתן (יושב, ראשון מימין) בצילום מפורסם של בן לם של הבוהמה התל אביבית, סוף שנות ה-80:
"אדריכל טוב, כל החיים הוא משתנה. מי שעוסק בענייני נפש, ואדריכלות עוסקת בענייני נפש, לא יכול להימנע מזה. הוא בעצמו משתנה. אדריכלות הוא לא מקצוע של שמונה שעות עבודה, אלא מקצוע טוטאלי, ולכן הזמן שנותר לך לחיי משפחה קונבנציונלית הוא כנראה יותר מורכב.
"רות להב היא בת זוגי מזה 30 שנה. יש לה זכויות משל עצמה, היות שהיא אדריכלית מנוסה ומוכרת, זוכת פרס עזריאלי על תכנון קרית הממשלה בבאר שבע. אנחנו חיים יחד, נוסעים יחד, עובדים יחד, עושים אדריכלות יחד ושמחים בחלקנו יחד. יש לה תרומה גדולה בשנים האלה - גם לעבודתי וגם להצלחות. אנחנו כבר 11 שנים שותפים במשרד' ונהנים מהעבודה. גם בזכייה בפרס ישראל יש לה זכויות.
19. מגדל כשלעצמו אינו מספיק
"התחלתי לתכנן כשבישראל היו מיליון וחצי תושבים; היום יש בה תשעה מיליון, והמספר גדל בקצב של כמעט שני אחוזים בשנה. ברור שאין מנוס משינויים גדולים.
"יש מספיק רזרבה בשטחי היישובים העירוניים לקלוט עוד דירות, תעסוקה, חינוך ושטחים פתוחים, ולא צריך לצאת מהגבולות העירוניים. אם אתה מתייחס לשטח הפתוח כאל משאב, צריך להתרגל לזה שמגדילים את הצפיפות, ואז באה השאלה איך אתה עושה את זה, מה נכון לעשות ומה מתאים למקום ולאנשים. כשאתה לא כורך מספיק את פעולות הציפוף בשירותים ובשטחים פתוחים מספיקים, ולא נותן ארגון טוב של המערכת החדשה כמו גם ביצירת קו רקיע חדש, עלולות להיווצר בעיות. הלחצים הם לא תמיד לטובה.
"את המגדל הראשון תכננתי ביפו בתחילת שנות ה-60. אחריו בניתי את מגדל העיר בירושלים, שתוכנן עוד לפני מלחמת ששת הימים כדי להיות נקודת ציון בחלק המערבי, והיה הגבוה ביותר בעיר. בתחילת שנות ה-80 תכננתי במנשיה את מגדל שרבט ומגדל מכבי; אחריהם ברחוב דובנוב תכננתי את 'המגדל'; והאחרונים שתכננתי הם מגדל ישראכרט ומגדל נצבא ברחוב המסגר, וגם הכנתי את התוכנית למה שנקרא 'פארק צמרת'" .
20. מה רמת המורים לאדריכלות כיום
"לימדתי בטכניון מ-1960 ועד 2015, עם קצת הפסקות, שבאחת מהן לימדתי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית. מלבד השנתיים הראשונות לימדתי תמיד את השנה החמישית, פרויקט גמר. במשך השנים למדו אצלי למעלה מ-700 סטודנטים, ביניהם יוסי סיון, אילן פיבקו, אורי בלומנטל, אירית כוכבי, גדי הלר, פרלה קאופמן וערי גושן שבהמשך כאמור עבד אצלי והפך לשותף. מוטי כסיף, אורי ברעלי וקובי לויצקי – שלושתם עשו אצלי פרויקט גמר, ושלושתם הקימו אחרי הלימודים משרד משותף.
"החינוך מאוד חשוב למקצוע. אם יש לאדריכל דעה ועמדה, הוא חייב ללמד. חלק מהבעיות של ההוראה הן שהולכת ונוצרת אקדמיזציה של ההוראה. אנשים לומדים תואר ראשון, ממשיכים לתואר שני ונשארים ללמד מבלי שבנו בתים. הם לא חיים את המקצוע, ואם הם לא עושים אדריכלות, הם בסופו של דבר עושים רק ביקורת אדריכלית. חוץ מהם, מגיעים גם כאלה שבאים להתפרנס.
"צריך להיות זהירים ולהחזיק אנשים שבאים מתוך אמונה בחשיבות, ובשביל העניין החברתי והתרבותי של התחום".
21. פרס ישראל? טוב שקיבלתי עכשיו
"טוב שקיבלתי עכשיו, אחרת הייתי צריך לחכות עוד שש שנים. אני חושב שהרבה פעמים הפרסים חולקו בלי להתייחס לתרומה הכוללת ולתפקידו של האדריכל ביצירת הנוף הבנוי במדינה, אלא מתוך התייחסות להצלחה מסוימת בבניין כזה או אחר.
"לבד מהבניינים שתכננתי, השקעתי הרבה מחיי בהוראה וגם בתפקידים ציבוריים, שמרביתם שלא על מנת לקבל פרס.
"יש בי שמחה גדולה, על זה שאחרי 63 שנה של מעורבות מקצועית וציבורית, שבמהלכן גם נבנו כמה בניינים, אני מקבל הערכה ציבורית".
