קסם ליודעי דבר: איך נשכח האדריכל שמעון פובזנר, כששותפיו ידועים לכל

הצבר הראשון של הקולנוע המקומי העדיף להתרחק מאור הזרקורים בבגרותו, כשהוא אדריכל חשוב של מבנים איקוניים ברחבי הארץ. ספר חדש מנסה להחזיר לו את התהילה

אורן אלדר

|

15.03.18 | 18:03

קמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית, סוף שנות ה-50. כיכר הכניסה, מימינה שלושת בנייני הפקולטות שתכננו פובזנר-יסקי, ובמעלֶה המדשאה – הספרייה הלאומית, שפובזנר היה אחד מאדריכליה  (צילום כריכת ספר: אלפרד ברנהיים, מוזיאון ישראל)
קמפוס גבעת רם באוניברסיטה העברית, סוף שנות ה-50. כיכר הכניסה, מימינה שלושת בנייני הפקולטות שתכננו פובזנר-יסקי, ובמעלֶה המדשאה – הספרייה הלאומית, שפובזנר היה אחד מאדריכליה (צילום כריכת ספר: אלפרד ברנהיים, מוזיאון ישראל)
הכניסה לאודיטוריום המעוגל במכון ון ליר בירושלים. מסביבו הילת אור טבעי מחלונות עיליים בהיקפו, ומצדו מובילה רמפה אל קומת המשרדים (צילום: אלדד פובזנר)
הכניסה לאודיטוריום המעוגל במכון ון ליר בירושלים. מסביבו הילת אור טבעי מחלונות עיליים בהיקפו, ומצדו מובילה רמפה אל קומת המשרדים (צילום: אלדד פובזנר)
קופת החולים המחוזית בטבריה, אחד ממבני הציבור הרבים שפובזנר תכנן ברחבי הארץ. ''הוא תמיד חזר לחצר הים התיכונית'', אומר מיכאל יעקובסון, אחד מכותבי המונוגרפיה על פובזנר. ''תמיד יש חצר'' (מקור: ארכיון המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ע"ש פנחס לבון)
קופת החולים המחוזית בטבריה, אחד ממבני הציבור הרבים שפובזנר תכנן ברחבי הארץ. ''הוא תמיד חזר לחצר הים התיכונית'', אומר מיכאל יעקובסון, אחד מכותבי המונוגרפיה על פובזנר. ''תמיד יש חצר'' (מקור: ארכיון המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ע"ש פנחס לבון)
קמפוס גבעת רם בירושלים. בכל המבנים שלו רואים ניסיונות לפירוק המבנה לחלקים, כדי להתאים את התוצאה לתנאי השטח (צילום: צלם לא ידוע)
קמפוס גבעת רם בירושלים. בכל המבנים שלו רואים ניסיונות לפירוק המבנה לחלקים, כדי להתאים את התוצאה לתנאי השטח (צילום: צלם לא ידוע)
שמעון פובזנר. בניגוד לפרסום הרב שזכה לו כנער שכיכב בסרט ''עודד הנודד'', כאדריכל הוא הדף כמעט לחלוטין פרסומים וראיונות (צילום: צלם לא ידוע)
שמעון פובזנר. בניגוד לפרסום הרב שזכה לו כנער שכיכב בסרט ''עודד הנודד'', כאדריכל הוא הדף כמעט לחלוטין פרסומים וראיונות (צילום: צלם לא ידוע)
בית המגורים שתכנן עם אברהם יסקי ברחוב אנטוקולוסקי פינת רמברנדט בת''א, אחד מבתי המגורים המרשימים בזרם הברוטליסטי בישראל (צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה)
בית המגורים שתכנן עם אברהם יסקי ברחוב אנטוקולוסקי פינת רמברנדט בת''א, אחד מבתי המגורים המרשימים בזרם הברוטליסטי בישראל (צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה)
חצר פנימית שקועה בקדמת החזית הדרומית של בניין קפלן בגבעת רם. אדריכלות שהיא עכשווית גם היום, גם אם לאדריכלים אין יד אמן כמו שלו הייתה (צילום: פאול גרוס)
חצר פנימית שקועה בקדמת החזית הדרומית של בניין קפלן בגבעת רם. אדריכלות שהיא עכשווית גם היום, גם אם לאדריכלים אין יד אמן כמו שלו הייתה (צילום: פאול גרוס)
מכון ון ליר בירושלים במבט מרחוק. עבודה משותפת עם דוד רזניק, באחד המבנים הטובים והנחבאים ביותר אל הכלים בישראל (צילום: אלפרד ברנהיים © מוזיאון ישראל, ירושלים)
מכון ון ליר בירושלים במבט מרחוק. עבודה משותפת עם דוד רזניק, באחד המבנים הטובים והנחבאים ביותר אל הכלים בישראל (צילום: אלפרד ברנהיים © מוזיאון ישראל, ירושלים)

לעומת משכן נשיאי ישראל, השכן המפורסם שמצא מעבר לקיר, מכון ון ליר בירושלים הוא סוד ליודעי דבר. המבנה המסוגף שיושב בראש שכונת טלביה מתחבא מאחורי רצועות דחוסות של עצים ושיחים, ורק כתר הבטון שבראש אולם האודיטוריום מציץ לפרקים מבעד לענפים. כדי להגיע אליו, יש לטפס לאורך כביש גישה מתפתל בשיפוע הגבעה, עד שמגיעים אל רחבת הכניסה. אז נחשפים לקסם הנחבא אל הכלים.

 

מכון ואן ליר, 1963. היום קשה לאתר אותו, מבעד לסבך הצמחייה (צילום: דוד רובינגר)
    מכון ואן ליר, 1963. היום קשה לאתר אותו, מבעד לסבך הצמחייה(צילום: דוד רובינגר)

     

    האודיטוריום של מכון ון ליר מבפנים (צילום: דוד רובינגר)
      האודיטוריום של מכון ון ליר מבפנים(צילום: דוד רובינגר)

      מכון ון ליר, החלק הישן. סוד ליודעי דבר, כמו שמו של שמעון פובזנר (צילום: צלם לא ידוע)
        מכון ון ליר, החלק הישן. סוד ליודעי דבר, כמו שמו של שמעון פובזנר(צילום: צלם לא ידוע)

         

        קסמו של הבניין וצניעותו עולים בקנה אחד עם דמותו של האיש שהיה שותף מרכזי בתכנונו, האדריכל שמעון פובזנר (יחד עם דוד רזניק). חרף הפרויקטים

        הידועים שלו בכל רחבי הארץ, נותר שמו סוד למיטיבי לכת, במיוחד בהשוואה לשמותיהם של שותפיו לתכנון. זהו המקרה ברחבת כיכר רבין (כיכר מלכי ישראל) בתל אביב, שתכנן עם אברהם יסקי; כך גם בכיכר העצמאות בנתניה ובנייני הפקולטות הראשונים בגבעת רם (גם כן בשיתוף יסקי) ובספרייה הלאומית בירושלים (בשיתוף יסקי, אמנון אלכסנדרוני, זיוה ארמוני, חנן הברון ושולמית ומיכאל נדלר). גם מבנים אחרים וידועים שלו, כגון בית החייל בתל אביב, לא הפכו את פובזנר לגיבור תרבות ישראלי.

         

        מונוגרפיה חדשה ומהודרת בעריכת האדריכלים ד״ר צבי אלחייני ומיכאל יעקובסון (בהוצאת דביר), מנסה לתקן את המצב ולחשוף את הקהל לעושר שהעניק פובזנר לסביבה הישראלית - בתי ספר, מרפאות, בתי אבות, פרויקטי מגורים ושכונות - כמו גם את חשיבותו במציאת שפה מקומית למודרניזם הבינלאומי.

         

        מה הופך אותו לאדריכל כל כך טוב

         

        ״הוא לא מניח אף פעם את המבנה המודרניסטי הנייטרלי על פני השטח, אלא באמת עושה מאמצים טופוגרפיים וחומריים לרכך אותו", אומר אלחייני לערוץ האדריכלות של Xnet. "זה מה שעושה אותו לאדריכל כל כך טוב״.

         

        ואמנם, בכל המבנים של פובזנר - מבתים פרטיים ועד למוסדות ציבור חשובים – רואים ניסיונות לפירוק המבנה לחלקים כדי שיותאמו לתנאי השטח (בקמפוס גבעת רם ובבנייני קופות חולים), בחומרים מקומיים כגון אבן פראית או לבני סיליקט, בהבלטה של מאסות עליונות כדי שיספקו צל לקומה התחתונה (כמו בבית החייל) - ויותר מכל, בשילוב עקבי של חצרות פנימיות, גם כאשר התמודד בתחרות למשכן הכנסת בירושלים.

         

        קופת חולים המחוזית בנתניה. ''הוא עושה מאמצים טופוגרפיים לרכך את המבנה'', אומר ד''ר צבי אלחייני, מכותבי הספר (צילום:  אלדד פובזנר)
          קופת חולים המחוזית בנתניה. ''הוא עושה מאמצים טופוגרפיים לרכך את המבנה'', אומר ד''ר צבי אלחייני, מכותבי הספר(צילום: אלדד פובזנר)

           

          ״הוא כל הזמן חזר לחצר הים התיכונית", מדגיש יעקובסון, "וזה לא משנה אם זה בית ספר, בית פרטי או מרכז קהילתי. תמיד יש חצר, שמסביבה הוא פיתח בעדינות את כל המבנה״. יעקובסון מזכיר כדוגמאות לכך את מכון ון ליר, את החצרות הפנימיות במבני הפקולטות בירושלים ואת החצרות הפנימיות בקומות השונות של הספרייה הלאומית. חצרות פנימיות מופיעות גם במבני ציבור קטנים יותר - קופות חולים בנצרת עילית או בטבריה, בתי ספר כמו ליד״ה בירושלים, בתים פרטיים שתכנן בנתניה ובסביון (והיום נראים סגפניים ביחס לבנייה העכשווית בסביון), ופתרונות שיכון המוניים כמו הבתים הטוריים בשכונה ד׳ באשדוד.

           

          בית הספר ליד''ה בירושלים. החצר הפנימית היא סימן היכר (צילום: צלם לא ידוע)
            בית הספר ליד''ה בירושלים. החצר הפנימית היא סימן היכר(צילום: צלם לא ידוע)

             

            כוכב הקולנוע הצעיר העדיף אנונימיות בבגרותו

             

            פובזנר נולד ב-1919 באוקראינה, עבר עם משפחתו בגיל צעיר לברלין, ובגיל 12 עלתה המשפחה לישראל. שנה לאחר שהגיע, נבחר לגלם את התפקיד הראשי במה שנחשב לסרט העלילה האמנותי הראשון שהופק בארץ, ״עודד הנודד״. בסרט הוא מגלם נער שיוצא לטיול עם בני כיתתו והולך לאיבוד, ובזמן שמחפשים אחריו, מגלה את נופי הארץ ואנשיה. מעבר לכך שדמותו נחקקה בתודעה הישראלית כ״צבר״ הראשון של הקולנוע, אלחייני ויעקובסון רואים קשר ישיר בין דמותו בסרט לבין המבנים שבנה, ככאלו שחיברו ״את המודרניזם המיובא״ עם ״תנאי הארץ, נופיה, אקלימה והטופוגרפיה שלה״. לדבריהם, ״פובזנר כמו הפך את ההשתלבות במרחב למפעל חיים אדריכלי, כמוהו כעודד הנער המתערה בין ילידי הארץ״.

             

            בניגוד לפרסום הרב שהוא זכה לו כנער, כאדריכל הוא נמנע כמעט לחלוטין מפרסומים ומראיונות. במחקר המשותף לספר, גילו הכותבים רק קומץ ראיונות שהעניק לתקשורת, והימנעות בולטת משיווק עצמי וממירוץ אחר כיבודים והוקרה. ״כמו שפתו האדריכלית המאופקת - ובניגוד לכמה מעמיתיו ושותפיו - גם אישיותו של פובזנר התאפיינה בצניעות נטולת מרפקים״, הם מציינים.

             

            בית החייל, רחוב ויצמן פינת פנקס בת''א. שפה אדריכלית מאופקת (צילום: צלם לא ידוע)
              בית החייל, רחוב ויצמן פינת פנקס בת''א. שפה אדריכלית מאופקת(צילום: צלם לא ידוע)

              בית ההארחה לחיילים ''פלדמן'' בנתניה (צילום: אלדד פובזנר)
                בית ההארחה לחיילים ''פלדמן'' בנתניה(צילום: אלדד פובזנר)

                בניגוד לשותפיו לפרויקטים, שאהבו את זרקורי התקשורת והפכו לשמות מוכרים, פובזנר העדיף להתרחק - ושמו נשכח. כיכר מלכי ישראל בת''א (רבין היום), שאותה תכנן עם אברהם יסקי (צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה)
                  בניגוד לשותפיו לפרויקטים, שאהבו את זרקורי התקשורת והפכו לשמות מוכרים, פובזנר העדיף להתרחק - ושמו נשכח. כיכר מלכי ישראל בת''א (רבין היום), שאותה תכנן עם אברהם יסקי(צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה)

                   

                  להתנזרות מרדיפת כבוד היה גם אפקט שלילי. רבים מבנייניו של פובזנר לא צולמו, ולכן הם מופיעים בספר כשרטוטים בלבד. ״הבניינים שלי לא מצטלמים היטב. חללים טובים ופתרונות טובים הם לא פוטוגניים״, הסביר פעם למבקרת האדריכלות של עיתון ״הארץ״, אסתר זנדברג. האפקט החיובי של המחסור בתצלומים הוא ריבוי השרטוטים, שחושף מחדש את הפרקטיקה של השרטוט הידני, שנעלמה עם המעבר למחשבים. למעשה, היא אף סייעה למחברים לזהות את הצעתו הלא-חתומה של פובזנר לספרייה הלאומית בגבעת רם, שנמצאה בכלל באוסף אחר.

                   

                  יד מדהימה, בעידן שהייתה לזה חשיבות

                   

                  ״הייתה לו יד מדהימה", אומר יעקובסון, "והיום בעידן הטכנולוגי, הערך של היד המובהקת של האדריכל כבר לא קיים". אלחייני מוצא שלעומת אדריכלים אחרים, שהאוספים שלהם כללו אלפי תצלומים, "אצל פובזנר הנושא זה השרטוט. זה ארכיון של המדיום הזה, של איך הוצגה האדריכלות בתקופה הזו, וזה גם שיעור בתיעוד של הנושא הזה״.

                   

                  תוכנית בית ספר צמ''ח באשדוד. שרטטות שנעלמה מהעולם (אוסף שמעון פובזנר, ארכיון אדריכלות ישראל)
                    תוכנית בית ספר צמ''ח באשדוד. שרטטות שנעלמה מהעולם(אוסף שמעון פובזנר, ארכיון אדריכלות ישראל)

                    ההצעה של פובזנר למשכן הכנסת בירושלים, שלא התקבלה. הדיאלוג בינו לבין יוסף קלרווין לא צלח, והוא פינה את מקומו כיועץ לדב כרמי (אוסף שמעון פובזנר, ארכיון אדריכלות ישראל)
                      ההצעה של פובזנר למשכן הכנסת בירושלים, שלא התקבלה. הדיאלוג בינו לבין יוסף קלרווין לא צלח, והוא פינה את מקומו כיועץ לדב כרמי(אוסף שמעון פובזנר, ארכיון אדריכלות ישראל)

                       

                      הודות לשימור הקפדני של השרטוטים, מתגלה עבודת המשרד של פובזנר במלוא היקפה ועושרה. מווילות שונות, דרך בנייני מגורים בתל אביב, עבור בשכונות מגורים באשדוד, בחולון, בכרמיאל ובחיפה (שם תכנן פובזנר בשכונת יזרעאליה גם בניין למעונות סטודנטים שלא נבנה לבסוף, הדומה ל״יחידת המגורים״ של לה קורבוזיה - כאשר כל דירת סטודנטים מתרחבת על פני קומתיים) ועד לבתי אבות מרשימים (ברעננה ובפתח תקווה) ומלונות, בהם בית ההארחה "פלדמן" לחיילים בחוף נתניה.

                       

                      דגש מיוחד בספר ניתן לתרומתו של פובזנר לתכנון בתי ספר בארץ, בין השאר במעבר שעשה מצורניות מלבנית אל שכלול גיאומטרי, המזכיר את עבודותיהם של צבי הקר ואלפרד נוימן. המהלך הזה הואץ אחרי הצטרפותו של הבן, גדעון פובזנר, למשרד. על בית הספר לחירשים-אילמים בשכונת יד אליהו בתל אביב, שנבנה כמשולשים, מסביר פובזנר בספר כי ״כושר הריכוז של תלמידים יוצא נשכר מישיבה בחצי גורן״. בבית ספר צמ״ח באשדוד שימשה הגיאומטריה המורכבת גם ליצירת מרחבים פתוחים ללמידה, בהתאם לשינויים בשיטות ההוראה שניסה משרד החינוך להטמיע באותה עת.

                       

                      מה היה קורה אילו

                       

                      המחסור בתמונות מקשה להבדיל בין בניינים שנבנו; לא כולם מוצגים בתוצרתם הסופית, ונותרים ברמת השרטוט בלבד, עקב אותו מחסור בתמונות. אך יש גם סיבה נוספת: רבות מהעבודות של פובזנר נותרו על הנייר ולא מומשו. כאן מדובר בפרקים מרתקים, ארכיאולוגיים במידת-מה, בחייהם של מקומות שנותרו לא ממומשים עד עצם היום הזה.

                       

                      הצעתו לתכנון מחדש של החניון ברחוב הרכבת בת''א. פרויקט שלא מפסיק לצוץ בבתי הספר לאדריכלות גם היום (צילום: צלם לא ידוע)
                        הצעתו לתכנון מחדש של החניון ברחוב הרכבת בת''א. פרויקט שלא מפסיק לצוץ בבתי הספר לאדריכלות גם היום(צילום: צלם לא ידוע)

                         

                        כזה הוא המגרש הריק מול בית החייל בתל אביב, בפינת הרחובות ויצמן ופנקס, שאפשר לראות בספר כיצד הוצע להקים בו מעונות לחיילים; וכך גם החניון ברחוב הרכבת באותה עיר - אתר שמעסיק באופן עקבי פרויקטי גמר בבתי ספר לאדריכלות - שם תכנן פובזנר בית מלון. בפרויקט אחר הציע מתחם פנאי ותיירות בתוך פארק הירקון, סמוך למפגש נחלי האיילון והירקון (פארק ״ראש ציפור״ כיום).

                         

                        פובזנר ניסה למתן את המראה המונומנטלי של משכן הכנסת, כאשר צורף כיועץ למי שזכה בתחרות, האדריכל יוסף קלרווין. מלבד תוספת של חצר פנימית (במקום שבו נמצא היום ״טרקלין שאגאל״), ניסה פובזנר להקטין את העמודים הכבדים שתכנן קלרווין, אלו שמשווים לו מראה של מקדש יווני, ובכך להפוך את הבניין למודרני יותר. שיתוף הפעולה בין השניים לא צלח, ופובזנר פינה את מקומו לדב כרמי.

                         

                        תוכניות אחרות מומשו רק בחלקן. מתחם הבורסה וחברת הביטוח ״ציון״ בשדרות רוטשילד בתל אביב נמסר בסופו של דבר לשותפו הראשון של פובזנר, אברהם יסקי, ובו נבנה רק מבנה הבורסה שתכנן פובזנר. לימים, הפך הבניין לסמל הכלכלה החדשה: במקום הבורסה שפעלה בו עד לפני שנתיים, פועלים בו היום סטארט-אפיסטים ויזמים אחרים במשרדים השיתופיים של "מיינד ספייס".

                         

                        אדריכלות שהיא עכשווית לחלוטין

                         

                        הספר החדש הוא נדבך נוסף במפעל תיעוד האדריכלות הישראלית המשותף של אלחייני (מי שהקים ומפעיל את האוסף הנרחב ביותר של מסמכי האדריכלות הישראלית - ארכיון אדריכלות ישראל), ויעקובסון (שכותב ב-Xnet מאז הקמת האתר וזכה בפרס רכטר על מפעל התיעוד שהקים לאדריכלות ישראלית - הבלוג ״חלון אחורי״). לפני כשנה פירסמו השניים ספר על עבודת המשרד נדלר-נדלר-ביקסון, וכעת הם שוקדים על ספרים שיסקרו את עבודות המשרדים גולדרייך-דה שליט (שתכננו בין היתר חדרי אוכל בקיבוצים) ושל גמרמן-לופנפלד (שתכננו בין היתר את בית אריאלה בתל אביב).

                         

                        עטיפת הספר (צילום עטיפת הספר: אלפרד ברנהיים, מוזיאון ישראל)
                          עטיפת הספר(צילום עטיפת הספר: אלפרד ברנהיים, מוזיאון ישראל)

                           

                          זו תוספת חשובה למדף הספרים האדריכלות הישראלית הדל-יחסית במונוגרפיות של אדריכלים חשובים. מלבד שני ספרים על אברהם יסקי ומונוגרפיה רחבה על יעקב רכטר, מעטים הספרים שיצאו בהוצאה נרחבת. הספרים על דוד רזניק, ורנר יוסף ויטקובר או יוחנן רטנר, גם מצומצמים למדי בהיקפם וגם קשים להשגה.

                           

                          לדברי אלחייני, לא רק התיעוד חשוב כאן, אלא הלימוד של העבודה האדריכלית: ״האדריכלות הזו היא כל כך עכשווית. גם אם כיום טכנולוגיית הבנייה שונה, אנחנו רואים חזרה של הרבה מאוד אדריכלים, שמנסים שוב לחזור למקומות של הפרשנות המקומית למודרניזם״.

                           

                           
                          הצג:
                          אזהרה:
                          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד