בגיל שש וחצי קיבלה מאיה בלזיצמן החלטה שהשפיעה על כל חייה - לנגן בצ'לו. "זה נבע מנוֹחוּת", היא מספרת. "רציתי לנגן, וכשאתה ילד, האפשרויות הן מוגבלות: פסנתר, כינור או צ'לו. אחותי ניגנה בפסנתר, וידעתי שכשמנגנים בכינור, צריך לעמוד, אז בחרתי בצ'לו, כי אפשר לשבת. זה היה מגוחך, אבל השתלם".
>>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עדנה גלאון התבלבלה בין דתיות לחילוניות עד שמצאה פתרון
בלזיצמן (32) עברה בכל התחנות המרכזיות של מסלול המוזיקה הקלאסית - מהקונסרבטוריון בתל אביב, דרך בית ספר לאמנויות תלמה ילין ושירות בצה"ל ביחידת מוזיקאים מצטיינים ועד האקדמיה למוזיקה בירושלים. היא זכתה להצלחה ולהכרה, אבל עדיין הרגישה שמשהו חסר. "אני חושבת שתמיד היה בי משהו שרוצה לעשות דברים קצת אחרים", היא אומרת. "בטקסים בבית הספר, למשל, הייתי היחידה שהתנדבה לנגן משהו שהוא לא קלאסי". מאז היא מנגנת הרבה דברים שהם לא קלאסיים (ולא בהתנדבות): אהוד בנאי, דני סנדרסון, דויד ברוזה, נינט טייב, יוני בלוך, יזהר אשדות, אייל גולן ועוד רבים מאמני הפופ-רוק הבולטים בישראל – כולם עבדו איתה, את כולם היא ליוותה. למעשה, כשאתם שומעים שיר ישראלי מ-15 השנים האחרונות עם נגינת צ'לו ברקע - רוב הסיכויים שהאצבעות שפורטות על המיתרים ומושכות בקשת הן של מאיה בלזיצמן.
צפו בה מנגנת עם אהוד בנאי:
מרגש ברמות קיצוניות
המעבר המוחלט מהעולם הקלאסי לרוק התבצע כשהייתה בת 18, שבועיים אחרי שסיימה את התיכון. "ניגנתי במועדון ג'ה פן בתל אביב, ויוני בלוך בא לשמוע את הבסיסט שניגן איתי. בסוף ההופעה הוא ניגש אליי ושאל אם אני רוצה לנגן באלבום ראשון של זמרת חדשה שהוא עובד איתה - אפרת גוש. הסכמתי. זו הייתה התחלה טובה, ויוני פתח לי אחר כך עוד דלתות".
הדלת הראשונה הייתה לאולפן של יזהר אשדות, שאליו נכנסה בלזיצמן ב-2005 כדי לנגן בדואט של גידי גוב ורונה קינן "הריקוד המוזר של הלב". בעקבות זאת נכנסה לאולפנים רבים. "הייתה תקופה שהייתי בהקלטות יותר מאשר בבית. זה היה מדהים: פגשתי המון מוזיקאים, התפתחתי, עבדתי מהבוקר עד הלילה ונהניתי מכל רגע". דלת נוספת פתח לה בלוך ב-2007. "הוא הפיק ערב בבארבי לציון עשור למותה של ענבל פרלמוטר, ובמהלך העבודה הוא בא ואמר לי: 'יש לי שתי בשורות בשבילך, אחת רעה ואחת טובה. הרעה: לא תהיה רביעיית מיתרים על הבמה, תנגני לבד. הטובה: את תשירי שני שירים'. עם העובדה שרק אני מנגנת, יכולתי להסתדר. לגבי השירה אמרתי לו שאין מצב, אבל הוא תמך ועזר, אז עליתי לבמה מול 1,000 איש ושרתי את 'מתח מיני' ואת 'ריקוד האלים'. הייתי כנראה צריכה שיזרקו אותי למים העמוקים".
לאחר מכן המשיכה ללוות אמנים רבים, ובהם איה כורם, שבביתה פגשה את המתופף מתן אפרת, לימים בעלה ושותפה המוזיקלי. השניים הוציאו יחד שני אלבומים - "מאיה בלזיצמן ומתן אפרת" (2015) ו"שני יסודות" (2018). עוד קשר חשוב, אמנותי בלבד, יצרה עם נינט טייב, שאיתה עבדה על אלבום הבכורה שלה, "יחפה". "הייתי איתה בכל השינויים שהיא עברה", אומרת בלזיצמן. "הייתי עדה להתפתחות האמנותית שלה, וזה היה נורא מרגש. נינט היא בחורה מדהימה וזמרת נפלאה שהלכה ולמדה ועשתה הכל מההתחלה, מהבסיס. היא הייתה יושבת שעות ומקשיבה למוזיקה, לומדת, מנגנת, מתאמנת, וכך היא סללה את הדרך שלה". שיא היצירה המשותפת של השתיים היה המופע "צוללות" שהן העלו יחד:
ב-2009 עבדה עם שילה פרבר על מופע משירי נתן אלתרמן. "התחלנו מול 40 איש במסגרת ערב שערך ניסים קלדרון במועדון לבונטין 7, והבנו שיש לנו משהו ביד. ליליאן שוץ, המנהלת שלנו, הציעה שניכנס לאולפן, נביא קהל ונקליט אלבום, וזה מה שהיה. באיזשהו שלב היה להן רעיון שחוה אלברשטיין תבצע איתנו את 'בכל זאת יש בה משהו'. ליליאן ושילה דיברו עם חוה, והיה לנו ברור שהיא לא תבוא כשיש הרבה אנשים, אבל למחרת היא פשוט באה, וזה היה מרגש ברמות קיצוניות: חוה מושלמת, אמנית מדהימה, הגשת הטקסט שלה נפלאה. זה היה שיעור בשבילי, אם כי לא נראה לי שבאותו רגע הבנתי בכלל מה קורה. רק ניסינו להיות הכי טובות שאנחנו יכולות".
במקביל לעבודתה עם זמרים החלה בלזיצמן לעבוד על פרויקט משלה של גרסאות כיסוי, שאותו יזם בן זוגה, ושאפשר לה לעמוד במרכז הבמה, על כל המשתמע מכך. "הגעתי עם הרבה ניסיון", היא אומרת, "אבל העמידה בפרונט לא דומה לשום דבר אחר שאי פעם עשיתי, כך שזה היה מרגש במיוחד". אחרי שנתיים של הופעות החליטו בני הזוג לנסוע לאורגוואי לחמישה שבועות במטרה להתנתק מהארץ ולעשות מוזיקה. כשחזרו, הוציאו את אלבומם הראשון, ולאחר מכן הופיעו איתו בארץ וגם באורוגוואי, בארגנטינה ובפסטיבלי ג'אז בצרפת ובקניה. השניים לא נמנעים מלבצע חומר בעברית גם בחו"ל. "בהופעה שלנו בארגנטינה", מספרת בלזיצמן, "ביצענו את 'שיר החייל', שהלחנתי למילים של יעקב אורלנד, ולקראת סוף השיר ראינו שאחת הצופות בוכה למרות שהיא לא הבינה מילה. המוזיקה הגיעה אליה".
במרס האחרון הוציאו את אלבומם השני, והם מתכוונים להמשיך לשתף פעולה במקביל לפרויקטים שהם יוצרים בנפרד.
איך משלבים בין זוגיות לעבודה?
"זה לא תמיד פשוט. זו עבודה ששנינו מושקעים בה עד הסוף, נפשית וכלכלית. זו השאיפה של חיינו. לפעמים זה כיף, ולפעמים קשה. האמוציות הן קיצוניות: אנחנו מתנהגים אחד לשני כמו שלא נתנהג למישהו אחר, לטוב ולרע, אבל אם זה לא היה עובד, לא היינו מתעקשים ולא היינו מצליחים. השיח בינינו פתוח, ואנחנו מדברים כל הזמן ושומרים על הביחד".
שפיות בעולם מטורף
השניים גרים בדירה שכורה בדרום תל אביב, ולמרות ששניהם לא מפסיקים לעבוד, יש להם קשיים כלכליים. "יש פער בין כמות השעות והעבודה שאנחנו משקיעים לבין השכר שלנו", אומרת בלזיצמן. "להיות אמן זה לא עסק מכניס. אנחנו עובדים וקורעים את התחת אבל גרים בדירה שכורה בשכונת שפירא, כי זה מה שאנחנו יכולים לאפשר לעצמנו, וזה מסובך. אתה רוצה לחיות קצת יותר בטוב, וזה קשה".
יש מחיר לבחירה לעשות אמנות.
"לא אשקר: מעניין אותי שישמיעו אותי ברדיו, אבל לא אכתוב שיר במיוחד בשביל לקלוע לטעמם של העורכים שם. כשאני באה להקלטות, ואומרים לי שצריך לקצר שיר כדי שמישהו יקשיב לו, זה מדכא אותי. ברור ששיר ברדיו יכול לעזור, אבל אם לא משמיעים אותי, לא חרב עליי עולמי. הכי חשוב זה שאנשים באים להופעות. אנחנו מביאים אותם דרך הרשתות החברתיות".
ראית סביבך אנשים שהצליחו והתפרסמו בגדול. לא מדגדג לך לעשות את זה?
"הייתי שם עם מירי מסיקה, אריק ברמן, עידן רייכל, ואני יודעת שזה יכול להעלות אותך וגם להוריד אותך. מה שנשאר זה מה שאתה באמת עושה בפועל, לכן זה לא מרגש אותי. אם כל מה שאתה רוצה זה שהשיר שלך יושמע ברדיו, אם אלה כל הציפיות שלך – אז חבל. הרי יכול להיות מצב שיש לך שיר ברדיו, ואנשים באים להופעה ורואים שהיא לא מספיק טובה, אז לא עשית כלום. הצלחה בעיניי היא היכולת כל הזמן ליצור ולהופיע ולהישאר שפויים בעולם המטורף הזה".
______________________________________________________
ערן ויץ הלחין דיסק שלם לזמרת מפורסמת שעבדה עם בלזיצמן. הקליקו על התמונה:
