"שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה".
את המילים הללו כתבה לפני שבע שנים חגית ריין, אמו של רס"ן בניה ריין ז"ל מקרני שומרון, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, אוגוסט 2006. רס"ן ריין, בן 27 במותו, היה מ"פ בשריון, ובימים שקדמו לנפילתו ביצע הכוח שבפיקודו חילוצים נועזים שהביאו להצלת חייהם של לוחמים רבים, ושבזכותם הוא זכה לאחר מותו לצל"ש מטעם אלוף פיקוד מרכז. "במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה"ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט", נכתב עליו.
שלוש שנים אחרי שנהרג, הוציאה משפחתו יומן שהוא כתב במהלך מסע לפולין שאליו יצא כשהיה צוער בקורס קצינים. לפני שנסע, רכש ריין דיסק של חוה אלברשטיין ובו השיר "קחי אותי איתך", וביקש מהמדריכה להשמיע את השיר בעת הביקור בטרבלינקה. הוא גם הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות.
צפו בסרטון לזכר בניה ריין ז"ל:
את השיר "קחי אותי איתך" כתבה והלחינה אלברשטיין, והוא העניק ליומן המסע של ריין את כותרתו:
קחי אותי איתך,
צועק הילד לרכבת.
קחי אותי איתך,
את מגיעה וכבר עוזבת.
קחי אותי איתך,
צועק הילד לרכבת.
קחי אותי איתך,
כאן אני נחנק.
קחי אותי איתך,
צועק הילד מן החושך
אל האנייה
המפליגה לקראת האושר.
קחי אותי איתך,
כדור השמש מחכה לי.
קחי אותי איתך,
כאן אני נחנק.
בכל פרידה יש מוות,
לוחשת לעצמה האם.
בכל פרידה ישנה לידה,
צועק הילד החולם.
ילד לא מביט לאחור.
קדימה, הוא צועק, קדימה.
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא.
קחו אותי איתכן,
לי אין נוצות ואין כנפיים.
ילד מתחנן
לציפורים שבשמיים.
קחו אותי איתכן,
אני כבד, אני כמו אבן.
קחו אותי איתכן,
כאן אני נחנק
בכל פרידה יש מוות...
קח אותי איתך,
אומרת אמא אל הילד.
קח אותי איתך,
היא עייפה ומבוהלת.
קח אותי איתך,
סוף העולם על סף הדלת.
רק עכשיו הגעת,
כבר אתה הולך.
בכל פרידה יש מוות...
הקשיבו לשיר בביצוע המקורי של אלברשטיין:
ובביצוע של נינט טייב:
בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות: לה מחכה מוות, והוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים "בכל פרידה יש מוות" והפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת מעוררות אצל רבים תחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה מחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − פרידה סופית בין אם שנשארת מאחור לילד שיוצא לדרכו. בעיניי, השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר "עוף גוזל" שכתב אריק איינשטיין והלחין מיקי גבריאלוב:
הגוזלים שלי עזבו את הקן,
פרשו כנפיים ועפו,
ואני ציפור זקנה, נשארתי בקן,
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.
תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד,
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום,
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
עוף גוזל,
חתוך את השמיים,
טוס לאן שבא לך.
רק אל תשכח,
יש נשר בשמיים,
גור לך.
עכשיו נשארנו לבדנו בקן,
אבל אנחנו ביחד.
חבקי אותי חזק, תגידי לי כן.
אל תדאגי, ביחד כיף להזדקן.
עוף גוזל...
אני יודע שככה זה בטבע,
וגם אני עזבתי קן,
אבל עכשיו, כשבא הרגע,
אז מחניק קצת בגרון,
מחניק קצת בגרון.
עוף גוזל...
מוות או לידה
בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש"ביחד כיף להזדקן". הוא גם פונה אל בנו ושולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך. בשירה של אלברשטיין התוגה אינסופית כמעט. אמנם, הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האמא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל איינשטיין "מחניק קצת בגרון", ואילו אצל אלברשטיין האמא "עייפה ומבוהלת", חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו אם יישאר בבית הוריו או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות וקורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.
קשה להאמין שאלברשטיין מתארת שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה לבין אמו שנאחזת בו. לדעתי, השיר מתאר את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה. כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים לא היה אלא חלק קצר יחסית בחייו: "רק עכשיו הגעת, כבר אתה הולך". ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות בפרידה מוות, אלא לידה.
עם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת גבורתו של רס"ן בניה ריין, שהושפע עמוקות מהדברים שראה בפולין, אהב את השיר של אלברשטיין ונהרג תוך "דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות", כפי שנכתב עליו. אחרי שראה אור יומן המסע שלו, כתב הרב אמנון בזק, שלימד אותו בישיבת נתיב מאיר בירושלים: "אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו".
_________________________________________________________
הקשר של ערן ויץ לשירים של חוה אלברשטיין הדוק במיוחד. הקליקו על התמונה:
