נתן זך נגד נתן אלתרמן: שיר מופלא או "אוסף של זיקוקין די-נור"?

ציורית או סכמטית? מדויקת ומפעימה או קרה ומשוללת רגש? אמיתית או מלאכותית? שירה במיטבה, או חרזנות מלאכותית ואנכרוניסטית?התיאורים הסותרים הללו, ודומים להם, הוצמדו בתקופות שונות אל שיריו של נתן אלתרמן, מחשובי המשוררים הישראלים ואחד הפוריים ורבי הפנים ביותר שקמו כאן.

שנים רבות לא היה חולק על מעמדו של אלתרמן כמשורר: הוא זכה להערכה רבה, שלא לומר הערצה, ולא רק בחוגים הספרותיים. שיר אחד שלו, "על זאת", חולק לחיילי צה"ל, שכן הייתה בו תגובה להתנהלות נפשעת של חיילים; שיר אחר, "עוד יסופר", נקרא במלואו בכנסת; ורבים נוספים נהפכו לנכסי צאן ברזל ("זמר הפלוגות", "שיר העמק", "כלניות", "צריך לצלצל פעמיים", "לילה לילה" ועוד). ואז, ב-1960, נפל דבר: אלתרמן הותקף לראשונה. ליתר דיוק, שירתו הותקפה. באותה שנה התפרסם בכתב העת הספרותי "עכשיו" מאמר שנשא את השם "הרהורים על שירת אלתרמן". כתב אותו המשורר נתן זך, שהיה אז בן 29. במהלך שנראה בעיני אחדים כמין "רצח אב", מתח זך ביקורת על שלושה מאפיינים ביצירתו של המשורר הבוגר ממנו: הנושאים שעליהם כתב אלתרמן נראו לו מיתיים, "גדולים מהחיים", לא קונקרטיים; השפה נראתה לו מליצית ועמוסה מדי בסמלים ובדימויים; והוא קץ במוזיקליות של אלתרמן, בשמירה הנוקשה על מקצב קבוע ועל חריזה שאין בה פשרות.

אחד משיריו הידועים של אלתרמן - "לילה לילה", בביצוע אסתר ואבי עופרים:

נכס צאן ברזל נוסף - "כלניות" בביצוע שושנה דמארי:

אחד השירים שבאמצעותם הדגים זך את כל מה ששנא בשירתו של אלתרמן היה "ירח":

גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת.

שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר

זָרִים וּמְבֻצָּרִים.

בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר

מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת

עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצְּרָצַרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ

וְהַיָּרֵחַ

עַל כִּדוֹן הַבְּרוֹשׁ

אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה?

הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ.

שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים.

לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ,

תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

הקשיבו לשיר בגרסה של ברי סחרוף:

 גרסה נוספת, שהלחין נחום היימן ושרה עדנה גורן:

אתה אידיוט! זה אידיוט!

התמונה המצטיירת בשיר היא לכאורה כללית, לא ספציפית, "מיתית", כפי שטען זך. כאילו אינה מנסה ללכוד רגע אנושי מסוים בהתרחשותו, אלא מתארת הוויה סמלית. מופיע בה איזה "הלך" נטול שם, מעין כל אדם, ובכל זאת יש בשיר לפחות עוד שני בני אדם - הדובר, שהשיר מובע מפיו, והזולת, שאליו הוא פונה ("מוּל חַלּוֹנְךָ", "וּבִרְאוֹתְךָ", "אַתָּהּ"). יש גם אנחנו ("אֵלֵינוּ", "אֱלֹהֵינוּ") וגם, בשורה הלפני אחרונה, יש "אני" שמגיח מתוך המילה "מִמֶּנִּי!"

מתברר, אם כן, שהדובר משקיף אל העולם בחברת אדם אחר, אלא אם הוא משוחח עם עצמו. הוא, או הם, מביטים על ההלך, הדרך, הנוף והעיר השקטה כל כך לעת לילה. ואז הוא פונה אל אלוהיו ומסביר כי "צעצועיו הגדולים" – הנוף, האגם, העצים, הדומייה, הצרצרים, הדרך - יישארו לעד, לא ייעקרו ממקומם, לא יילקחו.

כמו בשורות החותמות את סונט 18 של שייקספיר, שבהן המשורר מבטיח לאהובו חיי נצח באמצעות השיר שכתב עליו, כך גם בשיר "ירח", יופיים של "הצעצועים הגדולים" יישמר בשורות המתארות אותם. להבטחה הזאת נקשרת גם שורת השיר הראשונה, המשפט התמציתי, המדויק והמפעים, שנהפך במרוצת השנים

למטבע לשון: "גַם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת". קשה להביע את מלוא עוצמתו של המשפט הזה, ובעצם אין צורך לנסות לבטא אותו באורח שונה מכפי שנכתב. הוא מדבר על מעשה הבריאה, על הסוד הטמון בכל פרט ביקום שלנו, גם בזה שכבר נראה כמו שגרתי ומוכר. עיניו הצופיות של המשורר יודעות למצוא את הרגע שקדם למה שיש, את ההיוולדות המופלאה של הנוף, את ההלך המתקדם על דרך חייו, וגם את הצופים בפלא ואת האל האחראי על נס הקיום. השורה הראשונה הזאת כמו מביעה מלכתחילה גם את השיר עצמו: היא רגע ההולדת שקדם להיווצרותו, והיא ממשיכה להתקיים, ממשיכה להיות מוכרת, ממשיכה להיות יפה להפליא, כל עוד יש קורא שעיניו פקוחות לראותה.

קשה להבין איך ייתכן שעל השיר המופלא הזה כתב זך שזהו "אוסף של זיקוקין-די-נור המשקפים את להיטות המחבר אחר אפקטים וציורים מפליאים ומקוריים, אך אינם מכשירים את הקרקע זה להופעתו של זה, ואף אינם מגיהים אור זה על זה, כבשירה בעלת ערך רב יותר".

בימים שבהם פרסם זך את מאמרו, היו מי שזעמו עליו עד בלי די. כמעט ראו בדבריו חילול קודש. היו מי שסברו כי כתב את המאמר בעיקר כדי לקדם את עצמו ואת סגנון הכתיבה שלו ושל עמיתיו, בני הדור הבא. אלתרמן עצמו ביקש להיפגש עם זך בנוכחות משורר אחר, יעקב אורלנד. בפגישה שנערכה בבית קפה ישב אלתרמן מול זך, שנראה חיוור ונבוך, ותהה: "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכל?" אחד מיושבי המקום הבחין בשלושה, זיהה את זך ופרץ לעברו בצעקות: "אתה אידיוט! זה אידיוט!", אבל אלתרמן, אף על פי שנפגע מאוד, וכמובן לא הסכים עם זך, היסה את הצועק באבירות ואמר: "הלוואי זה היה אידיוט".

חלפו שנים. המריבות הלוהטות שככו. זך פרסם מאז ספרי שירה רבים, זכה בפרסים ובכבוד, וגם הוא בתורו נחשב לאחד המשוררים החשובים בעברית המודרנית. ושיריו של אלתרמן? הם נותרו, שלמים ועמידים בפני פגעי הזמן.

_______________________________________________________

איך נולד שירו של אלתרמן "אליפלט"? הקליקו על תמונת בתו, תרצה אתר:

"תרצה אתר הנעימה, הלבבית, השופעת חיוניות - כך הכרתי אותה". הקליקו על התמונה