"חד גדיא": מההגדה של פסח לשואה, לשכול ולאינתיפאדה

כשנגיע בליל הסדר אל סופה של ההגדה, נמצא שם את שירי החג, וביניהם את הפיוט הארמי "חד גדיא", שכמו "אחד מי יודע", גם הוא "שיר מצטבר": כל בית חדש כולל את קודמיו. השיר, שיש סברה הגורסת כי אחת ממטרותיו היא להשאיר את הילדים ערניים עד סוף הערב, מתאר שרשרת של שלבים, שבכל אחד מהם מישהו חזק מביס את קודמו: בבית הראשון מגיע גדי שאותו קנה אבא "בתרי זוזי"; בבית השני מגיע חתול שאוכל את הגדי; בשלישי כלב; ברביעי מקל, וכן הלאה, עד לבית האחרון, שבו הקדוש ברוך הוא שוחט את קודמו, הלא הוא מלאך המוות. "חד גדיא" מההגדה שימש בסיס והשראה לשירים רבים שנכתבו בעקבותיו. אביא כאן שלושה בולטים.  

"חד גדיא", הנוסח המקורי מההגדה:

לחן נוסף:

גרסת נתן אלתרמן: שיר נבואי

בערב פסח תש"ד, 7 באפריל 1944, ההערכה הייתה שתבוסת גרמניה במלחמת העולם השנייה מתקרבת. איש לא העלה על דעתו שבתוך זמן קצר, חודש בלבד, תחל השמדתה של יהדות הונגריה, ושבתוך כמה חודשים יירצחו יותר מחצי מיליון איש. באותו ערב ליל סדר, כשניצחון בנות הברית נראה קרוב, פרסם נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" את השיר "הגדי מההגדה", שהתבסס על "חד גדיא":

הוּא עָמַד לוֹ בַּשּׁוּק בֵּן תְּיָשִׁים וְעִזִּים

וְנִפְנֵף בִּזְנָבוֹ

הַקָּט כְּזֶרֶת.

גְּדִי מִבֵּית עֲנִיִּים גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים

בְּלִי קִשּׁוּט

בְּלִי עִנְבָּל וְסֶרֶט.

אִישׁ לֹא שָׂם לוֹ לִבּוֹ, יַעַן אִישׁ לֹא יָדַע

לֹא צוֹרְפֵי הַזָּהָב, לֹא סוֹרְקֵי הַצֶּמֶר,

כִּי הַגְּדִי הַלָּזֶה

יִכָּנֵס לָהַגָּדָה

וְיִהְיֶה גִּבּוֹרוֹ שֶׁל זֶמֶר.

אֲבָל אַבָּא נִגָּשׁ בְּפָנִים מְאִירִים

וְקָנָה אֶת הַגְּדִי

וְלִטְפָהוּ עַל מֵצַח

זוֹ הָיְתָה פְּתִיחָתוֹ שֶׁל אַחַד הַשִּׁירִים

שיושרו לַנֶּצַח, לַנֶּצַח.

וְהַגְּדִי אֶת יַד אַבָּא לִקֵק בְּלָשׁוֹן

וּבְחוֹטְמוֹ הָרָטֹב נָגַע בָּהּ

וְהָיָה זֶה אַחַי הֶחָרוּז הָרִאשׁוֹן

שֶׁפְּסוּקוֹ הוּא "דְזַבִּין אַבָּא".

יוֹם אָבִיב אָז הָיָה וְהָרוּחַ רִקְּדָה

וּנְעָרוֹת צָחֲקוּ בְּמִצְמוּץ עֵינַיִם

וְאַבָּא עִם גְּדִי

נִכְנְסוּ לָהַגָּדָה

וְעָמְדוּ לָהֶם שָׁם בִּשְׁנַיִם.

הָיָה כְּבָר מָלֵא מֵהָמוֹן

נִפְלָאוֹת וּמוֹפְתִים עֲצוּמִים לְגֹדֶל

וְלָכֵן הֵם נִצְבוּ עַל הַדַּף הָאַחְרוֹן

חֲבוּרִים

וּדְחוּקִים אֵל הַכֹּתֶל.

וְהַסֵּפֶר חִיֵּךְ וְאָמַר אָז דּוּמָם

טוֹב, עִמְדוּ לָכֶם גְּדִי וְאַבָּא

בֵּין דַּפָּי מְהַלְּכִים עוֹד עָשָׁן וָדַם,

עַל גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת שִׂיחָתִי נָסַבָּה.

אַךְ יָדַעְתִּי כִּי יַם יִקָּרַע לֹא בִּכְדִי

וְיֵשׁ טַעַם חוֹמוֹת וּמִדְבָּר לְהַבְקִיעַ

אִם בְּסוֹף הַסִּפּוּר

עוֹמְדִים אַבָּא וּגְדִי

וְצוֹפִים לְתוֹרָם שֶׁיִּזְרַח וְיַגִּיעַ.

נתן אלתרמן. הגדי הצנוע לא העלה על דעתו שיונצח ויככב בשיר(צילום: משה מילנר, לע"מ)

אלתרמן בשירו משחזר כביכול את מה שקדם ל"חד גדיא": הגדי רך, עדין ופשוט, מחכה בשוק לאבא שיקנה אותו. הגדי הצנוע, שבא מבית עניים, שלא היה מקושט, שלא בלט במראהו, לא העלה על דעתו שיככב ויונצח בשיר. התיאור של האב מואר הפנים ושל הגדי המנופף בזנבו הקצר ומלקק את ידו של האב, מכמיר לב. שניהם נראים תמימים כל כך, צנועים, נדחקים אל סופה של ההגדה, מפאת הכבוד שהם רוחשים לכל הניסים המתוארים בה - הדם והאש ותמרות העשן - עומדים ומחכים "לתורם שיזרח". אין להם מושג מה צפוי להם בעוד בית, איזו שרשרת של אלימות תתחיל להתגלגל בעוד זמן קצר. אלתרמן כתב, למעשה, שיר נבואי, שחזה בלי דעת את שואת יהודי הונגריה, שלא היה להם מושג לאן יילקחו ומה צפוי להם. 

גרסת חוה אלברשטיין: סערה ציבורית

ב-1989, 45 שנה אחרי שהתפרסם שירו של אלתרמן, כתבה חוה אלברשטיין גרסה משלה לפיוט, שונה לגמרי:

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

קָנָה אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים

כָּךְ מְסַפֶּרֶת הָהַגָּדָה.

בָּא הֶחָתוּל וְטָרַף אֶת הַגְּדִי

גְּדִי קָטָן גְּדִי לָבָן

וּבָא הַכֶּלֶב וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי

שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וְאֵי מִזֶּה הוֹפִיעַ מַקֵּל גָּדוֹל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּבַח בְּקוֹל

הַכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ אֶת הֶחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וְאָז פָּרְצָה הָאֵשׁ

וְשָׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב הַמִּשְׁתּוֹלֵל

וְנָשַׁךְ לֶָחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי

שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וּבָאוּ הַמָּיִם וְכִבּוּ אֶת הָאֵשׁ

שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹר שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם

שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ

שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וּבָא הַשּׁוֹחֵט שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר

שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם

שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ

שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

וּבָא מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהָרַג אֶת הַשּׁוֹחֵט

שֶׁשָּׁחַט אֶת הַשּׁוֹר

שֶׁשָּׁתָה אֶת הַמָּיִם

שֶׁכִּבּוּ אֶת הָאֵשׁ

שֶׁשָּׂרְפָה אֶת הַמַּקֵּל

שֶׁחָבַט בַּכֶּלֶב שֶׁנָּשַׁךְ הֶחָתוּל

שֶׁטָּרַף אֶת הַגְּדִי שֶׁאָבִינוּ הֵבִיא.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

וּמַה פִּתְאוֹם אַתְּ שָׁרָה חַד גַּדְיָא?

אָבִיב עוֹד לֹא הִגִּיעַ וּפֶסַח לֹא בָּא.

וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?

אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.

וּבְכֹל הַלֵּילוֹת בְּכֹל הַלֵּילוֹת

שָׁאַלְתִּי רַק אַרְבַּע קֻשְׁיוֹת.

הַלַּיְלָה הַזֶּה יֵשׁ לִי עוֹד שְׁאֵלָה,

עַד מָתַי יִמָּשֵׁךְ מַעְגַּל הָאֵימָה,

רוֹדֵף הוּא נִרְדָּף מַכֶּה הוּא מֻכֶּה

מָתַי יִגָּמֵר הַטֵּרוּף הַזֶּה.

וּמַה הִשְׁתַּנָּה לָךְ מַה הִשְׁתַּנָּה?

אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי לִי הַשָּׁנָה.

הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו

הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף

הָיִיתִי כְּבָר יוֹנָה וְהָיִיתִי צְבִי

הַיּוֹם אֵינִי יוֹדַעַת מִי אֲנִי.

דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי,

חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא

קָנָה אֲבִינוֹ אָבִינוּ גְּדִי בִּשְׁנֵי זוּזִים

וְשׁוּב מַתְחִילִים מֵהַתְחָלָה.

 שירה של אלברשטיין נשמע כהלקאה עצמית: "אני השתניתי לי השנה", היא כותבת, "היום אני נמר וזאב טורף", "היום איני יודעת מי אני". למעשה, זהו שיר מחאה, שנכתב בזמן האנתיפאדה הראשונה, שפרצה כתגובה לכיבוש הישראלי המתמשך בגדה המערבית. הכותבת מאשימה את ארצה, אותנו, במעגל הדמים: שוב איננו, לדעתה, גדי תמים, יונת שלום, צבי קליל; נהפכנו לרודפים, לחיות טרף.

"חד גדיא" של אלברשטיין עורר סערה ציבורית, והוועד המנהל של רשות השידור החליט לאסור את השמעתו בנימוק שהוא "משרה דיכאון ומשרת את צוררי ישראל". ההחלטה עוררה סערה גדולה: מפגינים הניפו שלטים עם הכתובת "במקום שבו פוסלים שירים, יפסלו בני אדם", אך היו גם רבים שתמכו בה. היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, התערב והורה לרשות לחזור בה מהחלטתה, והשיר אכן חזר לרשימות ההשמעה. למרות המחלוקת, זכה השיר להצלחה גדולה, והאלבום "לונדון" שבו הוא נכלל נמכר בעשרות אלפי עותקים והיה לאחד המצליחים ביותר של אלברשטיין.

גרסת אנדה עמיר-פינקרפלד: להציל את הגדי

יוצרת אחרת שהגיבה ל"חד גדיא" הייתה המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד, שכתבה בעיקר לילדים ועבדה בהתנדבות במחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון, שם סייעה בכתיבת ביוגרפיות של חללי צה"ל. לא מפתיע לקרוא את גרסתה, שאותה כתבה ב-1962:

הֲתֵדְעוּ מָה אֶעֱשֶׂה

בְּלֵיל-שֶׁל-סֵדֶר זֶה?

אַסְתִּיר הַגְּדִי שֶׁל הַהַגָּדָה;

וְהֶחָתוּל כְּלָל לֹא יֵדַע

הֵיכָן הַגְּדִי וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ:

יָבוֹא, יֹאמַר: הַגְּדִי אֵינֶנּוּ!

וְלֹא יִקֹּם אוֹתוֹ הַכֶּלֶב,

וְלֹא מַקֵּל, לֹא אֵשׁ אוֹכֶלֶת,

לֹא מַיִם, וְלֹא שׁוֹר נַגָּח.

כִּי אֶת הַגְּדִי אֲנִי אֶקַּח,

אַסְתִּיר אוֹתוֹ בְּתוֹךְ מַחֲבוֹא,

וְכָל רָעָה לֹא עוֹד תָּבוֹא.

אנדה עמיר-פינקרפלד. לא תיתן יד להרג(צילום: זולטן קלוגר)