"הילדה שרה געגוע לשושנה דמארי, וזה קסם לא נדלה, כל כך צח וזך"

שלום חביבתי, היום יש לי הפתעה בשבילך. אולי.

לפני חודש הקשבתי לרדיו, ומישהו קידם כמה מילים, אני לא זוכרת בהקשר לאיזה מעמד - אולי עשר שנים למותה של שושנה דמארי - ושמעתי שיר שילדה שרה, שכנה של שושנה (דלת מול דלת), והיה בשיר הזה קסם לא נדלה, מחמם את כל הישות שלך, את כל מה שבקרבך, וכמובן מפעיל את הגרון בבלימוֹת כבדוֹת. שיר קסום. הכול יחדיו - גם אופן השירה שלה, וגם המילים שהיא דוברת דרך השירה, וגם המנגינה - הכול חוֹבֵר למתיקות אין סוף, לחמימוּת בְּרֵאשִיתִית ממש.

קורי קמיל, חברה של שושנה, שרה דברים של געגוע לחברה החסרה לה. אני מחוסרת שלווה כשאני מדברת על זה. הזימרה של הילדה - זה תום כזה ונאמנות אין קץ וכמיהה אין קץ.

דמארי וקמיל בחדר המדרגות המשותף. "אך השכנה שלי, שושנה, איננה"(צילום: אילן קמיל)

כשהילדה שרה את השיר, אתה שומע את כל ההתפתחות שלו. אין פינה שלא מוגדרת מבחינת המילה: מבינים את כל מהלך הצלילים, וזה עוטה תום של ילד שיש בו הרבה פעמים חוסר דייקנות מקסימלית, אבל זה ביטוי של התום שכל כך כובש אותך כשאתה שומע את השיר. אמירה נאמנה ששומעים בה את היחס של הדובר. זה כובש. זה כל כך צח וזך. ממש כך.

קורי בת העשר (אז) שרה מילים של חיים חפר במעטפת המנגינה הצלולה של קובי אשרת.

השכנה שלי שושנה

עַכְשָׁו כְּבָר קַיִץ, אֵין יוֹתֵר כַּלָּנִיּוֹת

וְהָעֵינַיִם שֶׁלִּי כֹּה עֲצוּבוֹת

נִשְׁמַעַת מַנְגִּינָה שֶׁאֵין יָפָה מִמֶּנָּה...

אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי, שׁוֹשַׁנָּה, אֵינֶנָּה.

אֲנִי חוֹלֶמֶת בְּהָקִיץ וּבַלֵּילוֹת

מִתְחַבֵּאת אֶצְלָהּ בָּאָרוֹן בֵּין הַשְּׂמָלוֹת

אוּלַי אֶמְצָא אוֹתָהּ, אוּלַי עוֹדֶנָּה...

אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי שׁוֹשַׁנָּה אֵינֶנָּה.

הִיא הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי,

לִפְעָמִים אֲנִי בְּגִילָהּ, לִפְעָמִים הִיא בְּגִילִי

מְשַׂחֶקֶת בַּעֲגִילֶיהָ, בַּתְּמוּנָה שֶׁצִּיְּרָה...

אֲבָל הַדֶּלֶת שֶׁל הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי סְגוּרָה.

אֲנִי שׁוֹמַעַת, מֵאֵיזֶשֶׁהוּ חַלּוֹן,

אֶת הַקּוֹל שֶׁלָּהּ נִכְנָס לִי לַחֲלוֹם

וְהֵד שֶׁל צְחוֹק גָּדוֹל שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל עַד הֵנָּה...

אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי שׁוֹשַׁנָּה אֵינֶנָּה.

שׁוֹמַעַת רַדְיוֹ, מַקְשִׁיבָה בָּאָזְנִיּוֹת

וְשׁוּב פּוֹרְחוֹת אֶצְלִי בַּלֵּב כַּלָּנִיּוֹת

וְכָל מִי שֶׁאֶת הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי מַכִּיר,

יוֹדֵעַ שֶׁשּׁוֹשַׁנָּה לֹא תַּפְסִיק לָשִׁיר.

הִיא הַחֲבֵרָה הֲכִי טוֹבָה שֶׁלִּי

לִפְעָמִים אֲנִי בְּגִילָהּ, לִפְעָמִים הִיא בְּגִילִי

מְשַׂחֶקֶת בַּעֲגִילֶיהָ, בַּתְּמוּנָה שֶׁצִּיְּרָה...

אֲבָל הַדֶּלֶת שֶׁל הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי סְגוּרָה.

עַכְשָׁו כְּבָר קַיִץ, אֵין יוֹתֵר כַּלָּנִיּוֹת

וְהָעֵינַיִם שֶׁלִּי כֹּה עֲצוּבוֹת

נִשְׁמַעַת מַנְגִּינָה שֶׁאֵין יָפָה מִמֶּנָּה...

אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי, שׁוֹשַׁנָּה, אֵינֶנָּה. 

קובי אשרת. "כל כך הולם בהצעה שלו את הילדותיות של המבצעת"(צילום: גלעד קוולרצ'יק)

מדוע אני מתאמצת לדייק בהגדרות של טעם המילה וגם טעם המנגינה? כי שלושה גורמים חברו כאן יחד: הילדה ששרה, המילים, והמנגינה שהיא מזמרת. בשלושתם יש אותה מהות כל כך ברורה של תום וצחות. למשל, המנגינה: קובי אשרת כל כך הולם בהצעה שלו את הילדותיות של המבצעת. המבצעת היא הדוברת, וכאילו מִקִרְבָּה יוצאים הדברים.

למשל, בשורה השלישית: "נִשְׁמַעַת מַנְגִּינָה שֶׁאֵין יָפָה מִמֶּנָּה". המלודיה עולה צליל-צליל. הוא מטפס שם בסולם צלילים, ויחד עם זה, על ידי הגובה הוא מבטא את המילה. הגרון של הילדה מתקשה שם קצת, ויש הרבה חן במאמץ הילדותי של הזמרת להעפיל בשיר עד הגבוה שבהם. המאמץ הגרוני שלה משתלב בכל - בתוכן, במילה וברגש - ומכאן הכול צונח: "אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי, שׁוֹשַׁנָּה, אֵינֶנָּה". הילדה, המנגינה והמילה - שלושתן נוחתות אט-אט. זה הגרף.

זו רק דוגמה מתוך תפזורת דוגמאות. וחיים חפר – "החברה שלי שושנה" - זה משקשק את הלב. חפר על כל צעד ושעל. "עכְשָׁו כְּבָר קַיִץ, אֵין יוֹתֵר כַּלָּנִיּוֹת" - כבר אתה בנכסים של הזמרת. והשורה המסכמת, כל כך פשוט וכל כך תם: "אַךְ הַשְּׁכֵנָה שֶׁלִּי, שׁוֹשַׁנָּה, אֵינֶנָּה".

נחתי מהשיר ימים ספורים. נושאים אחרים טרפו אותי. אתמול שוב חזרתי אליו, וזה מצחיק איך זה משפיע עליי. אני מרגישה אי-יציבות. הכול רוטט. השיר הזה באמת מרגש. אני לא מאמינה שזה רק בגלל ההיכרות שלי עם העוסקים בדבר.

עַכְשָׁו כְּבָר קַיִץ, אֵין יוֹתֵר כַּלָּנִיּוֹת.

הקליקו על התמונה ותראו את נעמי מבצעת בעצמה שיר אחר של חיים חפר:

נעמי עם מימי חפר, הבת של. הקליקו על התמונה ותראו אותה מבצעת שיר של חיים חפר (צילום: רחל מפטש)