הבלוגפוסט פלמ"חניקי יציג מדי שבוע שיחות עם אחת הדמויות המרתקות בתרבות הישראלית - המוזיקאית והבמאית נעמי פולני , שהחלה את דרכה כזמרת ושחקנית בלהקת הצ'יזבטרון, הרכב הבידור של הפלמ"ח, ומזוהה במיוחד כבמאית של להקה מיתולוגית אחרת - התרנגולים. פולני, בת 88, גרה במושבה כינרת ואם לשניים מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא ידועה באורח חייה הצנוע, בעברית העשירה שלה ובדעותיה הנחרצות בנושאי תרבות ואקטואליה. את השיחות עימה קיימה חברתה דליה גוטמן, שהייתה עורכת ומפיקה בכירה בקול ישראל ובערוץ 1.
הקשיבי, יפתי, קרה לי משהו מפעים. יום בהיר אחד, אני בבית עסוקה ושומעת שבחוץ מדברים. שיחה בין שניים. אני פותחת את הדלת. עומדים שניים. את אחד מהם אני מזהה כחבר קיבוץ אפיקים,
דן לב, שאחראי על הקלנועיות.
אני עומדת וצופה בהם, והם התכחשו אליי לגמרי והמשיכו לדבר: "פה תהיה נקודת חשמל, אבל את השביל צריך לסלול עד הבית", ועוד ועוד. כך הבנתי שקיבוץ אפיקים (המופרט!) החליט לתת לי מתנה קלנועית.
שאלתי בתימהון, "מתנה?" "כן", הם אמרו. "את עבדת שנתיים באפיקים כשהיית בפלמ"ח עם הכשרת הצופים. סבא וסבתא שלכם (ההורים של ליאור ייני) היו חברי אפיקים, ואחר כך גרת אצלנו עם ילדייך ארבע שנים. בעצם, את בת אפיקים".
זו התחלת הסיפור. בימים הבאים הוחלט שחייבים להקים סככה לקלנועית, ועד שזה ייכון, לא כדאי להביא אותה, שלא תיגנב. סככה? מוטי ועקנין, נחמדניק מהמושבה כינרת, בא עם שלושה נערים והקימו סככה יפהפייה. ומה עם השביל שצריך לסלול וצריך להגיע עד הדלת? יום אחד אני שומעת מהחצר רעש של כלים כבדים. מחפרון ענק מסלק את האדמה, בא כלי אחר ושופך בטון, ויש שביל סלול, והכל יוזמה של יאיר רחמים. ואני עומדת בצד כמו טפיל, אין ישע. והכול בחינם. שמחתי מאוד, אבל הייתי נבוכה.
זו מתנה כבדה ביותר. אני כל כך מתרגשת, לכן אני שוב מגמגמת. אני אזרח תמים, ויום אחד מגישים לו שי כזה.
אני מרשה לך לכתוב את זה כדי שאנשים שיכולים לעזור לזולת, יעשו את זה. בשבוע שעבר עצר לי ביבנאל טרמפ. בחור צעיר. שאלתי אותו, "למה עצרת?" "אני לא משאיר נשים מבוגרות בצד הדרך", הוא ענה. והקלנועית? היא צריכה להגיע בשבוע הבא. אני רק צריכה לשבת עליה ולנסוע. זה ילך לי בקלי קלות.
גם האופטימיסטים משתבשים
אני חושבת ששני המנהיגים רוצים שלום, אבל הם חרדים שהעורף החברתי שלהם יכה אותם
מצב הרוח שלי היום עגמומי. חבל, כי זה לא מעודד לשמוע שגם האופטימיסטים משתבשים. מצב הרוח נעכר. אני חושבת ששני המנהיגים של שני הצדדים רוצים שלום, אבל הם חרדים שהעורף החברתי שלהם יכה אותם. שניהם רוצים, ושניהם לא מספיק אמיצים.
אני יושבת על שפת הכינרת, ואני שאננה. אני לא מעלה בדעתי שיכלו אותנו, אבל אנחנו חייבים להבין שמה שנפשנו חושקת בו, הוא לא מן הדין. אין לנו זכאות עליו. לא ישבנו פה 2,000 שנה, אז מישהו אחר התביית במקום הזה, ואני צריכה לראות בו שותף.
אנחנו צריכים להכניס לנו לראש שגם אם נכבוש את כל הארץ מחדש, זה לא יביא את הרוגע. הכיבושים יגבירו את הזעם והשיטנה.
אמא שלי אמרה לי פעם, "את יודעת למה הייתם ילדים צייתנים? כי אף פעם לא התעקשתי על הוויה מסוימת. כשראיתי שאתם מתנגדים, רקמתי הצעה אחרת". אילוץ מותיר צלקת. לכל צד יש את הנימוקים המשכנעים שלו, לפי תפיסתו. אם אנחנו מסבירים את זכותנו בכך שאברהם אבינו נדד לארץ ישראל, ושפעם חיינו פה, ושזה מקנה לנו את הזכות - אז הזכות הזאת מעורערת. הערבי שאתמול גזלו לו את ביתו מרגיש נגזל. נעשק. לגביי, זכותנו פחות איתנה. טעם האובדן של המודחים שריר וקיים. אדם שסילקו אותו מביתו, לא יירגע.
צריך ללכת לקראתם. כל צד צריך להשלים עם זה שאין לו את כל כיכר הלחם. הם לא רוצים לדבר איתנו. צריך שנצא לקראתם ונפיח בהם אמונה שאנחנו מתכוונים לזה. להתחיל לאותת כדי להצמיח אמון. זה ייקח עשרות שנים אולי, אבל זו התחלה.
את יודעת, בעצם אני מתביישת להיות המוכיח בשער, אבל אני דואגת.
הטוב והחסד שאנחנו עשויים לזכות בו
אני רוצה לדבר איתך על השיר "אני נושא עימי". המילים הן הנסיכות, המנגינה היא "פותר החידה"
חכי רגע. יש לי עוד טלפון. אני בולמת אותו במהרה. זהו. בלמתי.
אני רוצה לדבר איתך על השיר "אני נושא עימי" של יעקב אורלנד וזהבי.
אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,
אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אָז מִפַּחַד,
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"
הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".
בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,
בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,
רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,
אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.
בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,
אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.
אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,
אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,
בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,
עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,
יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.
דוד זהבי בפירוש מנגן את המילים. המילים הן הנסיכות של השיר. הן מתוות את סימני הדרך, וללא ספק, הן המציעות את רוח הדברים. המנגינה היא למעשה "פותר החידה" הראשי כאן. היא המסביר הראשון והראשי של המילים. למשל, איזה מצב רוח זה נוסך. כל מיני דברים במבנה המילולי של השיר מקבלים משמעות במנגינה. זה שיר אהבה. הוא מדבר על שניים, שאנחנו לא מצויים בהתרחשות שקרתה ביניהם.
בשיר יש ארבעה מקבצים של ארבע שורות. במקבץ הראשון, השורה השלישית והרביעית נפתחות באותן מילים. כאן זה מקום נפלא למנגינה להסתער.
מקבץ שני - הוא עם צערו. רק הרחובות מפיחים בו איזושהי תקווה. עד כאן המנגינה נעה, מתפתחת, מתנהלת.
במקבץ השלישי, זה שיא השידול. כאן אנחנו מבינים שהייתה להם כבר שעה יפה והוא רוצה לחזור ולטעום ממנה שוב. זה המקבץ הכי דרמטי, סואן. כאן המנגינה עשתה את השיא שלה. בעצם כאן מסתיים השיר, לכן כמו במקבץ הפותח, גם כאן: שורה שלישית ורביעית נפתחות באותן מילים.
במקבץ הרביעי זהבי חוזר למוטיב הראשון. הוא מתקדם בו אחרת אבל באותה רוח. הטוב והחסד שאנחנו עשויים לזכות בו. גם במקבץ הרביעי, כמו באלו שלפניו, אין סוף פסוק מוזיקלי. כמו אצל סשה ארגוב ב "הוא לא ידע את שמה". הוא לא מסיים בטוניקה, בצליל היסודי. האקורדיון משלים את זה.
עכשיו, כשתשירי את השיר, את יכולה להתמכר לרומנטיקה שבו, אבל אם תרצי להיזכר בדברים שאמרנו כאן, יתבהרו לך כל המהלכים היפהפיים של המנגינה.
שלמה ארצי שר את "אני נושא עימי"
אותו שיר בביצוע להקת חלב ודבש (לאה לופטין, יהודה תמיר, ראובן גבירץ ושמוליק בילו - חבר קרוב של נעמי)
