מה יעקב אורלנד נשא עימו, ולמה העיר נעשתה פתאום כל כך ריקה

מה היטיב יותר יעקב אורלנד לכתוב - פזמונים קלילים שזכו לביצועים של זמרים וזמרות ידועי שם, או שירה "רצינית", שהופיעה בספרים וזכתה להערכתם של מבקרים וחוקרי ספרות? אחד מאותם חוקרים, דן מירון, השווה את שירתו של אורלנד לקצהו הגלוי של קרחון, שעיקרו "גוש גדול", חבוי במעמקים ונסתר מהעין.

אורלנד זכה ב-1994 בפרס ישראל לזמר עברי – מחווה ששִימחה והעציבה אותו בעת ובעונה אחת, שכן הוא העדיף להיזכר כמשורר, לא ככותב של להיטים. בתו, הפזמונאית שמרית אור, העידה שאביה נהג להסתגר כל יום בחדרו ולכתוב בהתמדה ובכובד ראש, ויש להניח שכך כתב את השירים הרציניים. הפזמונים, כך נראה, נוצרו באופן שונה. אחד מפזמוניו המפורסמים ביותר, "שני שושנים", נכתב ערב גיוסו לבריגדה, כשישב בקפה כסית בתל אביב עם ידידו, המלחין מרדכי זעירא, ובנות זוגם. מוכרת פרחים עברה לידם; הם קנו ממנה שני שושנים, אחד אדום ואחר לבן, והגישו אותם לצעירות. "תשיר לי זמר על שושן", ביקשה אשתו של זעירא, ואורלנד שירבט על מפית את המילים "אשיר לך שיר עתיק, נושן".

צפו ביהורם גאון מבצע את "שני שושנים":

פזמון אחר שלו, "היו לילות", הכולל את המילים "במשעולים בין דגניה לכינרת", נכתב גם הוא בתל אביב. תיאטרון סאטירי הזמין אותו מאורלנד ומזעירא, והשניים ישבו יחד, שתו קוניאק, אכלו ברווז צלוי וחיברו את הפזמון בכוחות משותפים.

צפו באסתר עופרים מבצעת את "היו לילות":

לפגוש את האושר מחדש

לא ידוע כיצד כתב אורלנד פזמון אחר שלו − אולי בכל זאת מוטב לכנותו שיר − שאותו הלחין דוד זהבי ב-1951, 14 שנה אחרי שנכתב. הכוונה לשיר המוכר מאוד "אני נושא עימי":

אֲנִי נוֹשֵׂא עִמִּי אֶת צַעַר הַשְּׁתִיקָה,

אֶת נוֹף הָאֵלֶם שֶׁשָּׂרַפְנוּ אַז מִפַּחַד,

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "הָעִיר כָּל כָּךְ רֵיקָה"

הֲלֹא אָמַרְתְּ אֵלַי: "נִשְׁתֹּק מְעַט בְּיַחַד".

בְּחַלּוֹנִי קָמְלוּ כְּבָר שׁוֹשַׁנֵּי הַנֹּחַם,

בְּחַלּוֹנִי נִסְתַּם חֲזוֹן הַמֶּרְחָבִים,

רַק הָרְחוֹבוֹת עוֹד מְחַיְּכִים בִּמְלוֹא הָרֹחַב,

אֶל כָּל אֶשְׁנָב מֻצָּת בְּאוֹר הָעֲרָבִים.

בּוֹאִי נֵצֵא שׁוּב לַחוּצוֹת אוֹתָם הָלַכְנוּ,

אֶל סַפְסְלֵי הָאֲהוּבִים בְּגַן הָעִיר.

אוּלַי נִפְגֹּשׁ עוֹד בַּפָּנִים אֲשֶׁר שָׁכַחְנוּ,

אוּלַי נִשְׁמַע עוֹד מֵחָדָשׁ אוֹתוֹ הַשִּׁיר.

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם עַל הַסַּפְסָל הַקַּר,

בַּחֲלוֹמוֹת הָהֵם נַרְדִּים אֶת עֲבָרֵנוּ,

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד, גָּבוֹהַּ וּמֻכָּר,

יִפֹּל שׁוּב בִּנְשִׁיקוֹת עַל צַוָּארֵינוּ.

רבים - ובהם שמרית אור, כפי שאפשר לראות בסרטון למעלה - סבורים כי השיר מעלה את זכר החוויה הקשה שעבר אורלנד בילדותו: שנים אחדות לפני שהגיע לארץ, בגיל שבע, הוא ניצל מפוגרום שהתחולל בעיירה האוקראינית טטייב, לא הרחק מקייב. אורלנד הסתתר בחבית של דגים מלוחים בחצר, ולנגד עיניו נרצחו בעריפת ראש ובמכות גרזן כמה מקרובי משפחתו. מפתה לראות ב"צער השתיקה" שהדובר נושא עימו, ובאילמוּת המפוחדת שהוא מתאר, את הזיכרון הנורא מילדותו, אבל פנייתו אל האישה, אל חוויותיהם המשותפות, מעוררת מחשבות על שיר אהבה דווקא, על ערגה שהדובר חש אל מה שהיה בעבר, אל "שושני הנוחם" שהיו וקמלו. משהו השתבש בין בני הזוג: הרחובות אמנם ממשיכים לחייך, אבל בחלון הפרטי שלהם משהו "נסתם", וכדי לשחזר את מה שהיה ביניהם, הדובר מזמין את האישה לצאת לטיול משותף, אל נקודות ציון מוכרות, אל ספסל אהוב משכבר הימים, בתקווה ששם יוכלו לפגוש את עצמם מפעם, את האושר שידעו ביחד, את השיר הסמוי שידעו לשמוע במשותף. 

אחרי שיישבו ביחד על הספסל המוכר, הקר, יידעו אולי לשכוח את מה שמוטב להשאיר מאחור – את המריבה שהרחיקה ביניהם? – ואז יוכלו עברם, ידידותם, אהבתם, "ליפול על צווארם" כמו שעשה עשיו ליעקב אחיו המופתע והמאושר בפגישתם המחודשת מקץ ימים רבים: "וירץ עשיו לקראתו ויחבקהו וייפול על צוואריו ויישקהו ויבכו", בחינת – סלחתי לך על כל העוול והמרמה שידעתי ממך.

לא חייבים לראות בצירופים "העיר כל כך ריקה" ו"נשתוק מעט ביחד" את מצוקת הפוגרום ואת הזיכרונות המרים ממנו. האם פירוש כזה מפחית מיופיו של השיר-פזמון הזה? לאו דווקא. האם אפשר היה להעניק לאורלנד פרס על שירתו ולא על שירי הזמר שלו? מן הסתם, כן, אבל הסוגיה הזאת איבדה כמובן את מלוא כובדה.

צפו בשלמה ארצי מבצע את "אני נושא עימי":

אורלנד הלך לעולמו לפני 14 שנה והותיר לנו את פזמוניו וגם את שיריו. הנה אחד השירים, "מישהו מחכה לי", שראה אור ב-1963 בספרו "שירים מארץ עוץ":

מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתִּי − אֲנִי הוֹלֵךְ.

כָּל הַדֶּרֶךְ לַיְלָה וְכָל שָׁעָה הִיא לְאַחַר חֲצוֹת.

אֵינֶנִּי מַכִּיר את הַמָּקוֹם.

כָּל פֶּתַח נָעוּל

וְכָל מַרְזֵחַ סָגוּר

וְכָל גְּזוֹזְטְרָה רֵיקָה.

וְהַיַּעַד נֶעְלָם מִמֶּנִּי.

אֲבָל יֵשׁ מִישֶׁהוּ מַבִּיט אֵלַי.

מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב אֶל הֶלֶם צְעָדַי עַל המדרכת.

מִישֶׁהוּ מְחַכֶּה לִי.

לְמַעֲנוֹ אֲנִי הוֹלֵךְ.

האם הדובר מתאר חלום בלהות? אובדן כל כיוון? בעתה של היקלעות למקום זר, עוין, ריק מאדם? ואולי זה ביטוי לתחושה שהעולם אמנם ריק מכל תוכן, אבל הצעידה בו ידועה, שכן גם אם היעד נסתר, הדובר חש בהשגחה העליונה, במי שרואה אותו, אפילו כשהוא בודד מאוד. מישהו מחכה לבואו. זאת, בלי ספק, נחמה ששום פרס לא ישווה לה.

______________________________________________________

מה נעמי פולני חושבת על "אני נושא עימי"? הקליקו על התמונה:

"דוד זהבי בפירוש מנגן את המילים. המילים הן הנסיכות של השיר". הקליקו על התמונה (צילום: אלעד גרשגורן)