השבוע נולד בישראל תינוק מיוחד, לא, זה לא תינוק מהסוג שלא מחרבן וסותם את הפה לפי דרישה, הייחוד שלו הוא בראשוניות שלו: הוא הראשון בארץ שנולד לאבא נשא איידס ולאמא בריאה.

דמו של התינוק, אם תהיתם, חף מכל זכר לנגיף. הפלא הזה התאפשר הודות לטיפול מיוחד בבית חולים "הדסה" שבו שוטפים את הזרע מהנגיף ואז מבצעים הפרייה. עד כה מאה אחוזי הצלחה בישראל ובעולם.

כשקראתי את הכתבה חייכתי לעצמי חיוך מתוק / מריר. מדהים איך המדע התקדם במהירות. איך לפני עשור בלבד איידס היה גזר דין מוות והיום מדובר במחלה כרונית שהאנשים החיים איתה יכולים אפילו לברוא חיים חדשים. נכון שכל התהליך קצת מזכיר את הנוסע השמיני, אבל למי אכפת, העיקר שאפשר להביא ילד.

חבל רק שלצד התקדמות המדע , האנושות לא עשתה אפילו חצי צעד קדימה ביחס המבזה שלה לאנשים החיים הוירוס.

___________________________________________________________________________________________________

רוצים עוד משחר?

___________________________________________________________________________________________________

כפי שסיפרתי לכם בטורי הראשון כאן, אני חי עם המחלה כבר קצת יותר משבע שנים.

שבע שנים, ושום התקדמות לא חלה ביחס של החברה כלפי הנשאים. אז נכון, עכשיו בזכות המדע אפשר להביא ילד, אבל בגלל האנושות פעולות שנראות לכם טריוויאליות הופכות לבלתי אפשריות.

אני מדבר אפילו על פעולות שאנחנו לא מתים לעשות, כמו, נניח, שיננית. הנה, בפעם האחרונה שהחלטתי לנקות את השיניים שלי, נקלעתי לסרט אימה.

קודם כל התחלנו בויכוח המסורתי שקורה לי כל פעם. ישנו חוק לא כתוב שמי שיש לו איידס תמיד יהיה אחרון בתור.

עכשיו, לא צריך להיות האוס בשביל להבין שזה חוק מטומטם וחסר היגיון. הרי לא כולם עוברים בדיקות איידס ולא כולם יודעים שיש להם את הנגיף, אז מה קורה אם נכנס נשא שלא יודע על עצמו למרפאת שיניים? מה, הוא מדביק את כל המבקרים באותו יום? ברור שלא. או, לפחות, אני מקווה שלא והכלים עוברים חיטוי בין מטופל אחד לשני.

אבל אני עדיין צריך להמתין - לפעמים חודשים - לתור בגלל שמישהו שכח להעביר את מצגת "איידס אז והיום" לצוות המטפל.

הפעם נכנעתי מהר. יאללה, אמרתי לעצמי, לא שווה לבזבז על זה אנרגיה. כשהגיע היום המיוחל ונכנסתי למרפאה הזדהיתי בשמי, רק כדי לקבל מבט מרחם כאילו אני אוליבר טוויסט.

הופניתי להמתין על הספסל, ובזמן שהמתנתי שמעתי את הפקידה - שלא שמעה כנראה על המצאת הטאקט - דנה עם הקולגה שלה באופציות שלדעתה הכי סביר שנדבקתי. מאוד נעים. יחס מהמם, אין מה לומר.

כשנכנסתי לבסוף לחדר השיננית חשבתי לרגע שהתבלבלתי והגעתי לסלון ממוצע בורשה. השיננית ציפתה את כל (כל!) החדר בניילון, כולל את ידיות המגירות, הארונות, הכסא והמנורות. ככה זה שכמטפלים ברוצח המונים.

בעודי מעכל את כמויות הניילון שהיו גורמות לשר לאיכות הסביבה להכריז על משבר אקולוגי, נכנסה השיננית לחדר, אבל אני הייתי בטוח שזו רמבו. היא הייתה עטופה בחלוק רנטגן כבד, ארבע כפפות, מסיכת סקי ובכלל, נראתה כאילו היא עומדת לנסר פסל מגוש קרח בדמותי. אבל השיא, אגב, היו הנעליים, שהיו עטופות בניחשתם נכון, ניילון. הבחורה כנראה רואה יותר מדי פרוייקט מסלול.

איך? איך לכל הרוחות אפשר להדביק מישהי דרך הנעליים? שמישהו יסביר לי איך אדם שהמקצוע שלו רפואי יכול ללקות בנגע הבורות?

הלוואי וזה היה נגמר שם. כשעבדתי בארומה לפני כמה שנים - מה לעשות, כל סטודנט ישראלי גאה צריך ברזומה עבודה בארומה או בחברת סלולר - החלטתי אחרי שנה לספר לבוס שלי שאני נשא. הוא, בתוגבה לגילוי הלב שלי, אמר לי שמבחינת המוניטין של העסק זה לא טוב, כי מסעדה זה מקום נקי וסטרילי.

זה נגמר במכתב פיטורין.

אבל קרצייה כמוני לא תוותר. הלכתי לבית משפט, אפילו ראיתי את פילדלפיה בלוף והתכוננתי לנאום ניצחון מרגש סטייל הולמארק. שנתיים וחצי לקח לי להגיע לדיון המקדים, ואז אמר לי סגן נשיא בית המשפט בב"ש שהוא ממליץ לי לוותר על התביעה, שכן הייתי צריך לספר לארומה כבר בראיון העבודה.

מעניין. מעניין אם כל מי שהולך לראיון עבודה מספר שיש לו הרפס, טרשת עורקים, סכרת או חרדות. כל אלה מחלות כרוניות כמו שלי. לא נראה לי, כי אחרת שיעורי האבטלה היו מזנקים.

אני יכול להמשיך למלא לכם דפים שלמים על המחיר שנשאים צריכים לשלם: ביטוחים, משכנתא, עבודה, מלגות ללימודים. אלפי נשאים הם בחזקת נעלם בחברה הישראלית.

אז יופי, אנחנו יכולים להביא ילדים לעולם, אבל אנחנו לא יכולים לאפשר להם חיים נורמלים כי אנחנו כל הזמן עסוקים בלהסתיר ולטייח.

כל זאת רק כדי שנוכל לחיות ולעשות את מה שכל אחד ואחד ממכם מקבל כמובן מאליו.