חי ובולט

"נו, אז אם הוא כזה חמוד, תצא איתו. למה לאכול לי את המוח?". בדרך כלל, אני מודה, אני סבלני יותר. הפעם לקח לי בדיוק שתי דקות לצאת מהכלים.

בכל פעם שאנחנו מדברים על חיי האהבה – או, יותר נכון, חוסר חיי האהבה של ר', אנחנו מגיעים לאותו מבוי סתום: "אם ילך טוב", הוא מיילל בטון של רווקה תל אביבית ממורמרת, "אני אצטרך לספר לו ואני לא מסוגל. אני לא במקום הזה".

נשא הסברה

ר' ואני שייכים לקבוצה של 6000 ישראלים בערך, שכל המשותף לנו הוא שאנו נושאים בדמנו את הנגיף שגורם למחלת האיידס. ר' ואני נפגשנו לפני כמה שנים בכנס סגור לנשאים. שנינו הגענו לבד, מפוחדים, עדיין מנסים לעכל את הבשורה הקשה שנחתה עלינו באמצע שנות העשרים, ולא ממש יודעים איך עושים את זה.

במהרה התחברנו, ואף הפכנו לחברים טובים לתקופה. זה היה שינוי מרענן לדבר עם מישהו שיודע בדיוק מה עובר עליך בלי חשש שהוא יחשוף או ידחה אותך. עם השנים התרחקנו כי כל אחד התפתח לכיוון אחר. אני מאסתי בחיי הסוד וההסתתרות והתחלתי לשתף יותר ויותר אנשים, עד שהגעתי לחשיפה מלאה.

ר', לעומת זאת, הלך והסתגר מהעולם. המשפחה שלו לא יודעת שהוא נדבק עד היום. למעט כמה חברים קרובים, הוא שבוי של הסוד שלו.

על זוגיות אין מה לדבר איתו בכלל. אנחנו מדברים אחת לכמה חודשים, והוא לא מוכן לזוז מהמשבצת שלו. הפחד מהדחייה הורג אותו. גם העובדה שניהלתי מערכות יחסים עם אנשים בריאים שקיבלו את העניין לחלוטין , לא מצליחה לגרום לו למעט אופטימיות ורצון להעז.

האמת? אני מבין אותו. גם אני הייתי בסרט הזה לא מעט זמן. בהתחלה, כשמבשרים לך שיש לך איידס, שום דבר לא מדאיג אותך מלבד הבריאות שלך. המון שאלות רצות בראש. כמה נשאר לי לחיות? אני הולך לסבול? למה זה מגיע לי? ואז מגיעים המון רחמים עצמיים.

במשך השנה הראשונה לבשתי על פניי ארשת של ישו ממוסמר על צלב בלב אפריקה. באמת ובתמים האמנתי שאני צריך לכפר ולסבול על העובדה שלא הזדיינתי עם קונדום.

הדבר הראשון שהרופאה שלי אמרה לי זה שאיידס זה כבר לא מה שהיה ושאפשר לחיות עם זה ואפילו לחיות טוב, אם כי אפילו ביבי כבר היה נשמע יותר אמין באותו רגע. אבל הזמן חלף, התחלתי לקבל טיפול שהמטרה שלו היא למנוע מהנגיף לשכפל את עצמו, מה שאומר בקצרה שהמערכת החיסונית שלי היא בדיוק כמו של אדם בריא. אז נתנו לי את היכולת להמשיך לחיות, אבל שנה שלמה חייתי בניוטרל.

איידס או פלי

לאט לאט החיים חזרו למסלול. הרבה שאלות ששאלתי את עצמי בהתחלה קיבלו תשובה. אני הולך לחיות כמו אדם רגיל, בהנחה, כאילו, שנהג משאית לא יחליט לדפוק שנ"צ דווקא כשאני עובר בכביש. הבנתי שזה לא מגיע לי ולא לאף אחד. למדתי להבדיל בין הלקאה עצמית לבין לקיחת אחריות. נכון, לא השתמשתי בקונדום כל הזמן. ואתם?

השאלה היחידה שהתשובה עליה עוד נותרה פתוחה ולא מוחלטת ומשתנה בהתאם לנסיבות היא שאלת מיליון הדולר: לספר לאנשים שאני יוצא איתם? מתי לספר? ואם זה רק סטוץ?

עכשיו לכל אחד מכם כמעט קופץ הבודהה הפנימי וזועק: "ברור שכן! אמת היא מעל הכול". יופי, כולכם קדושים. אבל זהו, שלא.

שום דבר הוא לא כזה פשוט. אם פגשתי מישהו וברור לי שזה הולך להיות רק סטוץ, למה אני צריך לספר לו? כל עוד עשיתי סקס מוגן, הוא לא צריך לדעת.

ואם יקרע הקונדום? צאו רגע ממה שאתם חושבים שאתם יודעים. כשקונדום נקרע מיד מחליפים. זמן החשיפה הוא אפסי ולא מספיק. כדי להידבק באיידס, סתם שתדעו, צריך מאסה של הנגיף. וחוץ מזה, אני לוקח תרופות. מי שלוקח טיפול והנגיף שלו מדוכא כמעט ולא מדבק בכלל.

מצד שני, לך תדע לאיפה החיים לוקחים אותך. פגשת מישהו חמוד, מתי לספר לו? לפני הנשיקה? לפני הסקס הראשון? לא פשוט.

הסיבה העיקרית למה לא לספר היא לא הפחד שיגידו לך לא. זאת אומרת, גם, אבל זה לא העיקר, הסיבה העיקרית לא לספר היא העובדה שיש לך כל כך הרבה מה להפסיד. אני בשבע השנים האחרונות איבדתי עבודה, מלגה, חבר קרוב, ביטוחים שונים ומשכנתא. רופאי שיניים לא רוצים לטפל בי רק בגלל העובדה שהייתי כן.

אני יכול להגיד לכם שלרוב אני מספר מיד. כשזה חירמונים קלים אני פשוט נצמד לכללי הזהירות. ר' עדיין לא ב"מקום הזה".

מי צודק? אני לא יודע. אני רק יודע שאם כבר אני חי , אני רוצה לחיות כמו שצריך. התגובות שאני מקבל כשאני מספר מגוונות, החל מחוסר התרגשות , יש את המחבקים שישר רוצים לבכות איתי , כאילו עוד שניה זק"א באים לאסוף לי את החלקים. יש את " הקוסמים" , שנעלמים באותה שנייה, דרך אגב , אם מישהו נדבק אליי כמו דבק נגרים, אני מיד אומר שיש לי איידס בטון דרמטי ופרצוף של טום הנקס ב"פילדלפיה". נורא משחרר. מומלץ!

פעם אחת נתתי הרצאה לסוהרים בשב"ס ותוך כדי סיפרתי להם את הסיפור האישי שלי. בשלב השאלות פנתה אליי מישהי ואמרה שהסיפור שלי נוגע ללב, והיא הציעה שכשמגלים שמישהו נשא איידס המדינה תיקח אותו למחנה מיוחד. עניתי לה שזה לא רע, פשוט סוביבור סגור לרגל שיפוצים.

בטור הזה אכתוב כל שבוע על חיי. אני רווק , הומו עם נטיות ערסיות, כמו שאמרה לי פעם פסיכולוגית. עובד וגר במרכז. זה לא טור על איידס , אבל כמו בדייט ראשון , אני מעדיף לשים את זה על השולחן.