הפעילים המסורים של שימו לב הורים נרגשים ושמחים ביום שאחרי הבחירות. קבוצות הווטסאפ ודף הפייסבוק שוקקים: מה התוצאות הסופיות, רוצים לדעת שם, מקווים אולי לנציגה נוספת במועצה על האחת שבטוח נכנסה.

ומישהו שואל גם: יש סיכוי להסכם עודפים עכשיו עם רשימת הורים? לא. אין סיכוי. לפי החוק, רק רשימות שעברו את אחוז החסימה יכולות להתחלק בקולות. רשימת הורים היתה קרובה מאוד להיכנס, אבל לא עברה וכך הלכו לאיבוד אלפי קולות של הורים. במציאות התל אביבית, שבה ההצבעה נדירה ממש, זה הפסד עוד יותר גדול.

אוהבת את העיר, אבל גם מאוכזבת

דווקא חשבתי להשתתף, ההודעות על הפנינג עליז לילדים בסיום התרגיל (עם מתנפחים וצמר גפן מתוק!) פיתו אותי. בסוף זה לא הסתדר ובילינו את אחר הצהריים על אופניים בגינה.

בכיכר הלבנה הנפלאה של דני קרוון שמעו את האזעקה היטב. מיהרתי לילדים – שאם כבר מדברים על סיכונים, בדיוק המריאו על האופניים במהירות 1,000 קמ"ש – והסברתי להם שזה תרגיל שכאילו נופל טיל אבל זה לא אמיתי.

קשה לנחש את זה על האמא המרוטה שמגיעה לגינה בטרנינג מהוה – אני כמובן – אבל פעם הייתי בליינית. ובאותה תקופה רחוקה, טרם האיסור על עישון במקומות ציבוריים, חלק מהעניין היה לחזור הביתה אפופה סירחון עז.

אתמול היה לי פלאשבק לעניין הזה, דווקא בגינה (ולא בפעם הראשונה). עם שישה הורים שיושבים במתחם המתקנים ומעשנים בכיף, הרגשתי שאני חוזרת להריח כמעט כמו אז. סיגריה בסיגריה הוצתה כאילו זה הסופה ביט בשנת 2003.

לא רוצה שילדים יהיו חשופים לעישון, גם לא רק במשך שעה

גם אני מעשנת. ולכן אני מכירה את הסבבה הכרוכה בישיבה במקום נעים וירוק ושאכטה. מה גם שזה משעמם, ללוות ילדים לגינה.

זוכרים איך הייתם פעם – בשקט, עם העיתון, בשבת בבוקר, מביטים במשפחות עם ילדים כאילו אתם צופים בסרט טבע מדכא? השבוע עלו לי זכרונות מהעבר ונתקפתי צורך להתנצל על כמה דברים שעשיתי לפני שהייתי אמא.

אמרתי לחברה שילדה: "את נשמעת עייפה. אולי אני אבוא להיות עם תמרי איזה שעתיים ותנוחי?" ולא באתי כי... אממ... זה.

הייתי מתייצבת במיידי! אבל מי יכל לדמיין פעם את המשמעות של תשישות אחרי לידה? זה מאווווד שונה מעייפות אחרי לילה של בילויים. אפילו כאלה שמסתיימים בחמש בבוקר ובשמונה צריך להיות במשרד. מאוד שונה.

בקריאה נוספת התברר: זו הזמנה לטקס השכונתי, שבית הספר מקיים בערב לכל המעוניין. טוב, פטרתי את העניין, לא מבינה למה שמו לה פתק בתיק, הרי ברור שזה לא בשביל ילדי הגן. אולי כדי לעדכן אותנו ההורים באופציה המקומית. שיהיה.

שוב להפתעתי, התברר שהבכירה דווקא לוקחת את הטקס באופן מאוד אישי.

הכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות" הבוקר הוקדשה לבתי הספר התיכון האיכותיים ביותר מבחינת שירות בצה"ל. מוסדות חינוך שבוגריהם מתגייסים ליחידות עלית, לתפקידי פיקוד וקצונה.

וזה מעניין. כי שירות בתפקידים בולטים בצבא הוא עדיין מקפצה חשובה לחיים. כדי להתקבל לתפקידים האלה צריך יכולות מיוחדות בגיל מאוד צעיר. היכולות האלה מקבלות ליטוש ושדרוג באותם תפקידים, פלוס בונוס: הילת יוקרה (מוצדקת, בדרך כלל). התוצאה: שירתת בתפקיד מיוחד? קודמת.

כי אם אני יכולה להסתכל על תינוק קטן, כזה שנולד לפני ארבעה חודשים גג, ולהרגיש באמת שהוא חמוד – אני הולכת ומתרחקת מהשנים שבהן תינוקות בגיל הזה עוררו בי תחושות אחרות: בעיקר בהלה.

ידע זה כוח? לא הפעם

שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אחרי הלידה של הבת הראשונה. כמובן, שמעתי על קשיים בהנקה, על ירידה במצב הרוח ועל מהפך בחיים. לא הייתי בדיוק נערה קלולס.

בכל זאת אני משתפת בתחושות שלי, כי אתמול גם אני נכנסתי למעגל. הלוואי שיהיה שלום עלינו ועל כל ישראל בקרוב.

האם זה ניתוק? כנראה שכן, ניתוק ברמה של לווין מרחף בחלל שאין לו מושג מה קורה על הכוכב הכחול. ככה הייתי, חסרת מושג לגמרי לגבי האפשרות של ירי טילים על תל אביב. אני חייבת תודה למורה לפסנתר של הבת שלי, שבסוף השיעור הזכירה לי את האפשרות שניפגש כולנו במקלט בקרוב.

בחמש השנים שעברו מאז שהפכתי להיות אמא, אני מרגישה באופן גובר והולך שיש איזה שקר. לפעמים זה חמקמק ולפעמים זה ברור לי כבדולח, אבל ההרגשה תמיד קיימת. הכוונה לכך, שאני מצפה מעצמי להיות אישה עובדת. אמא שלי היתה אישה עובדת ואמהות של ילדות אחרות, שלא עבדו, נראו לי משונות. אחותי אישה עובדת. הדודות שלי. מאז ומתמיד עבדתי והתחום המקצועי היה חלק חשוב בזהות שלי. זה אפילו מאוד מוחשי: תעודת העיתונאי היתה מונחת לפני תעודת הזהות בארנק.

"פמיניסטית? כשתהיי אמא זה יעבור לך"

כשנהגתי לומר שאני פמיניסטית, היו מי שלעגו בביטול: "כשתהיי אמא זה יעבור לך". התנגדתי בתוקף.

קניונים הם חלק בלתי נפרד משגרת חיינו. אמנם אני משתדלת תמיד להעדיף את הגינה על פני מתחמי הפעילות הממוסחרים ולהתרחק מפאסט פוד לטובת ארוחה ביתית (בדגש על דגנים מלאים, ברור) – אבל בכל זאת, האישה המודרנית נקלעת לפעמים לקניון.

וזה מה שקרה לא מזמן ודווקא בדיזנגוף סנטר.

למה דווקא? כי דיזנגוף סנטר הוא לא כמו שאר הקניונים. הוא לא אנונימי ומשובט, עם הרשתות הקבועות והמבנה הנוסחתי. הסנטר הוא בלגן שנע בין מסדרונות מצוחצחים לפינות ממש סליזיות.