בחמש השנים שעברו מאז שהפכתי להיות אמא, אני מרגישה באופן גובר והולך שיש איזה שקר. לפעמים זה חמקמק ולפעמים זה ברור לי כבדולח, אבל ההרגשה תמיד קיימת. הכוונה לכך, שאני מצפה מעצמי להיות אישה עובדת. אמא שלי היתה אישה עובדת ואמהות של ילדות אחרות, שלא עבדו, נראו לי משונות. אחותי אישה עובדת. הדודות שלי. מאז ומתמיד עבדתי והתחום המקצועי היה חלק חשוב בזהות שלי. זה אפילו מאוד מוחשי: תעודת העיתונאי היתה מונחת לפני תעודת הזהות בארנק.

תכירו מושג חדש: "הזכות להורות פעילה". אתה שם בתמונה, זה אומר שלא חייבים לבחור (איור: shutterstock)
תכירו מושג חדש: "הזכות להורות פעילה". אתה שם בתמונה, זה אומר שלא חייבים לבחור (איור: shutterstock)

"פמיניסטית? כשתהיי אמא זה יעבור לך"

כשנהגתי לומר שאני פמיניסטית, היו מי שלעגו בביטול: "כשתהיי אמא זה יעבור לך". התנגדתי בתוקף. מה, חשבתי, כשיהיו לי ילדים אני אחשוב פתאום שזכות בחירה, שיוויון בשכר וזכות למימוש מקצועי זה בעצם לא דבר שנשים צריכות? כשיהיו לי ילדים אני אחשוב פתאום, הטרדות מיניות זה רק דרך של נשים לחסל את הרומנטיקה המדליקה במשרד. ברור.

אבל אחרי שנולדה הבכירה ויותר מדוייק, אחרי שהעברתי אותה למטפלת בגיל חמישה חודשים וחזרתי לעבודה, היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד, הייתי מאושרת לחזור להיות בין מבוגרים. מצד שני, נראה לי משונה מאוד שבעצם רוב שעות העירות שלה לא יהיו איתי.

התחלתי לחשוב מחשבות רדיקליות, שאולי הייתי רוצה לחזור לאיזה מודל טרום תעשייתי, של משפחה שחיה כל הזמן יחד והיא בעצם יחידת יצור קטנה ומגובשת (כולל כבשה וחמור). מובן שלא לקחתי את המחשבות האלה לשום מקום, מקסימום לנסיעה הבאה לאולפני הרצליה לעוד יום עבודה סטנדרטי.

לפני הילדים: יושבת במשרד, לא סופרת שעות

ועוד מחשבות דומות עולות בי מאז (וכבר העליתי אותן כאן) ככל שהילדים המשיכו להיוולד: אני בעצם לא יכולה להיות אותה אישה עובדת שהייתי וגם אמא לילדים. לא יכולה. בימים ההם הייתי מסורה לגמרי לעבודה, לא סופרת שעות ולא לוקחת שבויים, נשארת כמה שצריך בשביל ללטש טקסט לרמת יהלום או לחשוב על רעיון מקורי. חוזרת הביתה בשש, שבע, שמונה, שתיים בלילה.

עכשיו יש לי שלושה קטנים שגומרים את הגן בארבע (אתמול קיבלתי שיחת נזיפה מהגננת על האיחורים באיסוף). ובעצם, אם אני חושבת על המשרות של אמא שלי, הדודות ואפילו אחותי, אלה היו עבודות בשירות הציבורי, חלקן הוגדרו כ"משרות אם". אמא שלי היתה עוזבת את המשרד ב-11:45(!) בדרג ביניים ניהולי כראש מדור באוניברסיטה. לא מכירה דבר כזה היום. לפחות לא בתחום שלי.

השקר הוא שאפשר להיות אמא עובדת. זה לא נכון. אפשר להיות אמא ואז לחפש פתרונות לגבי עבודה או להיות עובדת בכירה ונמרצת ולהעביר חלק מההורות למישהו אחר: מטפלת טובה, סבתא, להתחלק עם אבא. ואם זה מה שמישהי עושה כמה פעמים בשבוע, ובאותם ימים נשארת לה רק שעה ביום עם הילדים? היא לא אמא טובה? היא בטח כן, אבל זה די חריג. זו שיטה שמתאימה למעט נשים, מטעמים תרבותיים וגם כלכליים.

אם אתם לא אמהות דעו: הנושא הלוהט בין אמהות – לפחות לילדים צעירים – הוא לא מה שהסטנדאפיסטים מספרים. לא סקס, לא שופינג, לא רכילות. רק זה: מה הסידור שלך?

הישרדות: עונת האמהות והאבות

עם התחושה הזו שמחתי מאוד לקבל על עצמי להנחות פאנל בכנס נעמ"ת בנושא "בין עבודה למשפחה: מפרקטיקות של הישרדות למדיניות ציבורית". פרקטיקות. כשהגשתי תוכנית רדיו על פמיניזם תמיד ביקשתי מהמרואיינים: דברו בגובה העיניים. בלי מילים סתומות מהאקדמיה. אני רוצה שנהג המונית לא יעביר תחנה (סליחה על הסטריאוטיפ). אז עזבו את השם, אבל יש כאן רעיון מדהים, רדיקלי: לא לסייע לנשים באמצעות הארכת יום הלימודים והקמת מועדונית במקום העבודה, פתרונות שיאפשרו לנו להישאר במשרד עד שבע. לא (או לפחות לא רק).

הרעיון הוא ליצור שינוי בשוק העבודה. הידעתם ששעות העבודה בישראל הן הארוכות ביותר ב-OECD? 43 שעות לעומת ממוצע אירופאי של 37-39 שעות. ושימו לב: זה על פי חוקי העבודה. לרוב האנשים שאני מכירה זה בכלל לא נוגע: אנחנו מקבלים משכורות גלובליות שבהן השעות לא נספרות. בעצם, רק כאילו לא נספרות: מי שעובד בצורה יעילה ויכול לעזוב את המשרד נגיד בארבע או חמש, לא יעז לעשות את זה. מה זה לצאת בארבע, חצי יום חופש?

ובינתיים, באמסטרדם: בשעה שש המשרד ריק

בן הזוג שלי עבד בהולנד לתקופה: בשעה חמש-שש המשרד התרוקן. כל העובדים, כולל הבכירים סגרו את הבסטה. הישראלים השקיפו על כך בתימהון ושקעו בחזרה בגיליונות האקסל.

ד"ר דפנה הקר, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, הציגה מושג חדשני שלה ושל ד"ר מיכל פרנקל: הזכות להורות פעילה. המציאות כיום היא שמקומות עבודה לא רואים את הזכות הזו ממטר ולמען האמת, העובדים כלל לא דורשים אותה. ראו למשל אילו המלצות נהדרות:

  • יום בשבוע של יציאה מוקדמת הביתה לכל העובדים.
  • מדידת ביצוע עבודה על פי איכות – לא על פי מספר שעות נוכחות!
  • הפעלת קייטנות קיץ לילדי עובדים.

ועוד ועוד המלצות שמופיעות בדו"ח של הרשות לקידום מעמד האישה. מנכ"ל הרשות, ורד סוויד, רמזה שבקרוב צפויה החלטת ממשלה בנושא. הלוואי, אבל משם זה צריך לזלוג הלאה.

"אני יוצא בארבע. פעמיים בשבוע!"

צריך המון אומץ כדי להתמודד עם מקום עבודה ולהגיד: אני רוצה לצאת פעמיים בשבוע בארבע. לגברים זה בכלל נשמע בדיוני (האם הם בכלל רוצים?). אבל כל מאבק חברתי מתחיל בחשיפה של עיוות, אז זה מה שאני מנסה לעשות כאן.

לא הפסקתי להיות פמיניסטית, להיפך. אני מרחיבה את היריעה: המאבק כאן הוא למען הזכויות של כולם, נשים וגברים, להיות הורים פעילים. להתענג על הרגעים היפים האלה עם הקטנים, כי הם לא יחזרו. וגם להתעצבן, לכעוס, לנחם. קחו לכם צעד ראשון: לפחות תחשבו על זה.