בקריאה נוספת התברר: זו הזמנה לטקס השכונתי, שבית הספר מקיים בערב לכל המעוניין. טוב, פטרתי את העניין, לא מבינה למה שמו לה פתק בתיק, הרי ברור שזה לא בשביל ילדי הגן. אולי כדי לעדכן אותנו ההורים באופציה המקומית. שיהיה.
שוב להפתעתי, התברר שהבכירה דווקא לוקחת את הטקס באופן מאוד אישי. יום לפניו היא הזכירה לי שיש טקס וכשבאתי לקחת אותה מהגן, שעות אחדות לפני כניסת יום הזכרון, היא הראתה לי בגאווה את הבמה המוכנה והכסאות הערוכים. זה לכבוד הטקס, צייצה, היום בערב – אני לא רוצה שנאחר!
תקשיבי, אמרתי לה אחרי כמה דקות, אנחנו לא הולכות לטקס הזה.
מגן דוד כחול על הלחי
למול התגובה המאוד מאוד מאוכזבת שלה הסברתי: זה לא טקס חגיגי ועליז, זה טקס מאוד עצוב. זה טקס שמדברים בו על אנשים שמתו. את לא יכולה להבין את זה ואת גם בכלל לא צריכה, את קטנה מדי. הגן שלך נמצא בתוך בית ספר ושם יש ילדים עד כתה ו', ילדים עד גיל 12 כמעט. יש הבדל גדול ביניהם לבינך, שאת עוד לא בת שש.
למרות אכזבתה, היה לי ברור שהיא לא תלך. הוודאות שלי רק התחזקה כשהיא אמרה לי בכעס שהיא תכננה לבוא לטקס עם מגן דוד כחול מצוייר בעפרון איפור על הלחי.
כשעה לפני הטקס עשיתי בירור בין כמה חברות. התברר לי שרובן דווקא כן הולכות. התגובות של האמהות נעו בין שטחיות תמוהה ("לא התעמקתי... הסברתי לה בערך את הרעיון") לבין כניעה לרצון העז של הילדים להשתתף בטקס. כך גם התברר לי למה בעצם הילדים כל כך רוצים את זה: הגננת מדברת על הטקס כבר כמה ימים, אמרה שהיא תבוא עם הילדים שלה (פיתוי גדול מבחינת הילדים) והוסיפה שחשוב שהרבה ילדים יבואו.
חשוב?! בא לי לצרוח. ילדים בגן חובה לא יכולים ולא צריכים להתעסק באבל לאומי. הקרבת חיים למען רעיונות נשגבים זה נשגב מאוד מבינתם. אובדן, געגוע, שכול? הכל עובר להם מעל הראש.
אז מה הם כן מקבלים? אני מנחשת שהחוויה מבחינת הילדים שהגיעו לטקס, בחולצות לבנות חגיגיות מלווים באמא ואבא, לא קשורה בכלום לרעיונות ולערכים של יום הזכרון. בשבילם זה אירוע חגיגי ושובר שגרה, שילוב מהפנט בין חברים, משפחה והזדמנות לפגוש את הגננת (ומשפחתה!) מחוץ לגן. איזה כיף!
יום הזיכרון אצלי זה רציני עד מוות
אצלי יום הזכרון הוא לא כזה. בשבילי זה יום מלא משמעות, טרגי ברמה לאומית ועצוב מאוד ברמה האישית. היו שנים שלא יכולתי לחגוג אחריו את יום העצמאות. יש לי טקסים משלי: אני חייבת לשמוע את מה אברך ובאב אל וואד. תחנות רדיו שיוצאות ידי חובה בשירי אהבה עצובים מעצבנות אותי. אנחנו לא מבואסים כאן בגלל אהבה נכזבת, הלו.
דווקא בגלל שיום הזכרון הוא אמיתי בשבילי, אני לא רוצה לשתף את הבת שלי מוקדם מדי. אם היא תקלוט משהו זה יהיה גדול עליה, אם לא – אני לא רוצה לתת יד לבנאליות של השכול. כמו שכתבתי, אני מתייחסת אליו ברצינות. Dead serious.
כל הקדושה ב"קדושת החיים" מתפוגגת
פתאום התחבר לי עוד משהו: ההליכה החגיגית לטקס בחולצות לבנות, מדבקות של דם המכבים ואפס הבנה של האובדן שעומד בבסיסו היא התחלה של הרגל. הילדים מטמיעים את הרעיון של אובדן חיים מגיל צעיר כל כך, שאולי הם כמעט מתרגלים. אולי אם שומעים מגיל חמש וחצי את המושג "קדושת החיים!" אז כל הקדושה מתפוגגת.
ואז אפשר להחמיץ עוד ועוד הזדמנויות לקדש את החיים בכלל בלי לשים לב.לא להתאמץ עד זוב דם להביא לכאן שלום, במקום זה לשיר שיר יפה. אפילו להיות אלימים בכבישים, כוחניים בקרב על מקום חנייה.
אולי זו קפיצה גדולה. אבל אני כן מאמינה שנעשה כאן נזק. שהוחמצה הזדמנות חשובה ללמוד משהו, החמצה בחסות בית הספר.
תארו לכם, אני בקטע אוטופי עכשיו, שילדים היו נחשפים ליום הזכרון רק בגיל 14-15. הם היו בשוק, אני רוצה להניח. הם היו אולי מגייסים את המרדנות של גיל ההתבגרות נגד המציאות הזאת. אולי היה יוצא מזה משהו.
