במקום מעט עצוב בלבי כל הדברים שגדלתי עמם נהיים קטנים נורא.
אך בת 17 הייתי כשנולדה אחותי הקטנה. בזכותה חוויתי קורס מזורז בהורות וילדיי כיום הם המרוויחים העיקריים מכך. יום אחד מצאתי את עצמי מקריאה לה ספר באידיש שהביאה מן הספרייה. הספר היה פריט בודד וטרוט מתוך קהל שלם של ספרי מוסר וחסידות, שעסק בגדולי ישראל רבים מן הדורות הקודמים. מיליון ספרים, שהתוכן בכולם שונה, אך דומה להפליא. בספרים אלו תמיד צוירו היהודים כדמויות תמירות ונלבבות, חיוורות פנים וארוכות מחלפות, עם אבנטים קטנים ויפים וחוט של חסד משוך על פניהן. ה"גויים" לעומת זאת, היו מאוירים ברשעות רבה: שמנים, מעלי פימה עלי כסל, קירחים, מכוערים, לבושים בשקים מגעילים, תמיד יושבים ומתהוללים בשתי צורות עיקריות: עם כוס בירה ביד או עם שוק של תרנגולת, מונף לו אל על, בעוד על פרצופם מרוחים סכלות וטמטום.
רק האחים גרים הורסים ילדים?
התחלתי להקריא לה את הסיפור. העלילה מתרחשת באיזו עיירה אשכנזית ישנה. לחסיד ולאשתו נולד בכל שנה ילד, אך תמיד בליל הברית הוא מת. יום אחד נולד עוד ילד. החסיד ואשתו הולכים בדמעות לרב והוא מברך אותם שהילד הזה ימשיך לחיות ויאיר את העולם בתורתו.
הרב גם מאוד פרקטי. הוא מייעץ להם להישאר ערים כל ליל הברית עם הילד ולשמור עליו תוך כדי קריאת תהלים. כך בונים את דמותו העמוקה של הרב. בכל שנה ביום הברית מת ילד והנה לראשונה מישהו הבין שכדאי להישאר עמו כל הלילה. באמת באמת מופת גדול!
ומכאן העלילה מסתבכת בטירוף. בליל הברית, תוך כדי השמירה, מרימים ההורים את עיניהם מספר הספרים והנה חתול ענק ומפחיד נכנס מבעד לחלון ומתקרב בצעדים מדודים ונוטפי כוונות רעות אל מיטת העולל (להזכירכם, אחותי בת 4. עיניה מתרחבות בבעתה. היא מניחה את ידיה על הציור של התינוק הקטן ומנסה בחוסר אונים להצילו. נשימתה מואצת. מי אמר שהחרדיוּת מלאה ביופי ותום ורק האחים גרים הגרמנים הרשעים הורסים לילדים את הצורה? מי?)
ואז ההורים מתנפלים על החתול ומפליאים בו את מכותיהם. פתאום נושר עורו ותחתיו מתגלה הפריץ של העיירה בתחפושת החתול, שבכל שנה היה בא להרוג את תינוקם. ההורים רצים בדמעות אל הרב, פרוות החתול מיטלטלת בידיהם והם מברכים אותו על ההצלה המופלאה.
הפוסטים הקודמים של שרה:
- לבד בתחנה המרכזית: עוזבת את החברה החרדית
- השידוך: כך פגשתי לראשונה את בעלי
- בתי משפט: השופטת רוצה שאלבש חצאית
- למה המחאה הזאת לא מעניינת אותי
- מתגעגעת לחג. לא לחרדים
- מתגעגעת לחג. לא לחרדים
בכורות נחנקים ואנשים טובעים בים סוף
גם כשבכורתי גדלה מעט וחזרה מן הגן עם ציורים של יהודים כפופים וגויים מוכי שחין, היא תמיד אמרה: כשאהיה גדולה יהיה לי מקל ענק ואני ארביץ חזק לכל הגויים! לא התפלאתי. אף אחד משוכני שולחן השבת, כולל אנשים חכמים מאוד, בסיטואציות רבות בהן נכחתי, לא העביר אפילו מעט ביקורת על החומר הלימודי של הילדים, הנוטף בידול ואלימות פיזית ומילולית ושנאת הזר ותרחישים אפלים. אף אחד. כי ככל שהסיפור קדוש וטהור ואמיתי וכולל בתוכו רב אחד או שניים, הרי שהביקורת בורחת ונעלמת מבעד לחלון, מותירה אחריה מבטי שמחה ועליצות לנוכח ילד קטן שמציג בשמחה איך כל הבכורות של המצרים נחנקים ומתים ואיך אנשים טובעים בייסורים בים סוף.
למי אכפת שהם היו בעצמם עבדי המלך, שגם הם סבלו בגללו? למי אכפת שאם היו מלמדים את הילדים הסתכלות חינוכית, היו יכולים להסביר להם שגם החיילים וגם בני ישראל היו קרבנות של שלטון אלים ושצריך ללמוד שאם אין ביקורת של הקהל הנשלט, השלטון עושה מה שהוא רוצה ומביא בסוף בדיוק לכאלו סיטואציות חמורות? למי אכפת?
בטלוויזיה, בספרות, בפוליטיקה, תמיד יש מקום ומקום ענק, לביקורות. וים של מדיות שערוכות הכן בשביל להעלותן על הכתב. סיפורי המורשת וגדולי ישראל חסינים מכל זה, קדושים, נעלים וטהורים ולייחם לא נס לנצח.
מתעבים את השונה
לאורך שנות ילדותי תמיד הייתי שם עימם, מתעבת כל מה שזז, כי כולם עשו להם ולקחו להם. והם מתעבים כל אדם שונה, כל חילוני, כל גוי, כל חסיד מזרם אחר ואפילו פעם בשכונה הרבצנו לילדה מבעלז, שהעזה לבקש מאתנו להצטרף למשחק מחבואים, שלא לדבר על שירי הנאצה למשטרה ולצבא שהם שרים בבגרותם. וכאן עצוב לי, כי כל אחד יכול היום בקלות לפתוח את המחשב ולבקר בצורה נמרצת כל דבר שנראה לו לא הגון. אבל, כשהדברים מוקפים באובר קדושה ואוקיינוסים של פחד מן האמת ומביקורת, ככה זה נראה בסוף. אני מביטה לאחור ונאנחת. זה לא שפוי! וחולני.
אז הנה סיטואציה מתקנת שמאוד מאוד שימחה אותי בתקופה האחרונה: קניתי לילדים את הדיסק של "הכל בגלל כדור אחד", חלק אחד מטרילוגיית יצירות מופת מוזיקליות וספרותיות, של זוג נשים בשם לאה פריד ושרה קיסנר. בקולות מצועצעים וחסרי חן הן מעבירות סיפורת חינוכית לגיל הרך. הפעלתי את הדיסק באוטו ותכננתי להתמוגג מחדש למול ילדיי. כה התגעגעתי!
והאמת, יש בזה כנראה סוג של אמנות מסוימת, כי הילדים הקשיבו בשתיקה גמורה לסיפור הראשון, שמתאר ילד שקיבל כדור חדש. הוא אוהב אותו ולא רוצה לחלוק עם החברים: "אבל הכדור שלי!" החברים עושים עליו חרם ולא משחקים איתו עד שבלית ברירה הוא מסכים לשתף אותם.
הילדים שלי, לא פראיירים: "מה זה שווה שהוא ויתר בגלל אלימות ולא בגלל שהוא רצה להיות טוב?" אמרה הבת שלי בקול קודר. "אם עושים עליו חרם והוא מסכים, הוא משתף פעולה עם אלימות!"
הרחבתי את הדיון גם אני ובניגוד לכל מה שלמדתי מהסיפור הזה בילדותי, המסקנות היו ממש הפוכות: ילדים שמשתמשים באלימות והשפלה כדי לקבל בכוח מה שהם רוצים. זה לא משהו שהייתי רוצה שילדיי יתחנכו לפיו, לא באוטו שלי. וכששאלתי את עצמי מי נותן לילדיו לשמוע את המסרים הללו בכזה עיוורון מוחלט, התשובה היתה ברורה: רק אנשים מאמינים, ולא במובן הטוב. אנשים חסרי חוש ביקורת, שמעולם לא מעזים למחות, שכל מה שיש לו ניחוח חרדי, הרי הוא כשר בעיניהם.
ונזכרתי בהיסטוריה הלא רחוקה שלנו. איך בדיוק מאנשים כאלו, עדר מאמין ופותה ושונא זרים, יצאה שואה.
