דווקא עכשיו, כשחג הפסח קרוב כל כך והבית רחוק, עולים בי געגועים שקטים ולבי מתמסר לזיכרונות תום. באורח פלא אין לגעגועים שלי השלכה ניכרת על המציאות. הם לא גורמים לי לצבוע בפזיזות את כל קירות הבית, למלוק בחדווה שורשי כרישה וסלרי, לשטוף את כל הביצים המוקדשות לפסח, שמא אחת או שתיים מהן נושאת בטעות פירור חמץ או לכרכר בחברת מברשת שיניים מאחורי הפאנלים או על מסילות התריסים. לא הם לא.

(צילום: thinkstock)

הפוסטים הקודמים:

כה גרושות

ביום שישי, שהוא יום מרובה אתנחתאות, שכבתי בקרבת חברה שלי על הדשא המוריק שבפארק, מניחה לקרני השמש לשטות בעורי הלבן, אותו ירשתי הישר מיהדות פולניה הענפה. סיימנו כבר עם הקניות לשבת, הילדים רצו סביב, רכבו בשמחה על סוסוני ים מפלסטיק ומילאו את נעליהם בחול סמיך.

והכל היה שקט. טלפון לא צלצל ויונה לא המתה. זה היה כל כך היום שלנו. כל כולו. ואמרתי לה: "אנחנו גרושות! אף אחד לא מציק לנו, לשום זכר אין זכות על חיינו ומעורבות בסדר יומנו. היש דבר נפלא מזה?"

ואכן, המסקנה הסופית היתה שאנחנו כה גרושות, כה! חשנו שהכל בידינו, שיש לנו חיים מלאים משל עצמנו ואז האופוריה התנפצה עם שלוש מילות הקסם:

"אמא! אמא! אמא!"

"סילביה לא נותנת לי את הסקטים. אמא".

"אלחנן מלקק מים מהברזייה של הכלבים".

וכשהגעתי סוף סוף הביתה, התברר לי גם ששוב שכחתי לקנות יעה. זה לא שאפי לא מתגעגע לריחות הניקיון והמצות. פשוט יש כל כך הרבה דברים מציאותיים יותר לעשות ובמקום קטן ועמוק נראה לי שהרבה יותר מרגש יהיה לשמר את כל היופי והריחות כזיכרונות ושברי געגועים, מאשר לממש את הכמיהה הבלתי מושגת כיום, על ידי מגוון פעילויות דמה חדגוניות.

ניפוי עמוק של תחושות טרום החג שלי, מזכיר לי גם את הלחץ הנוראי שערב פסח הוריש לי ועגבנייה קטנה אדומת קרקפת, שאסור לאכול אותה בפסח, משום ההקבלה הכמעט בלתי נתפסת בין הזרעונים הקטנים ששוחים במיץ שלה, לבין גרגרי חיטה צהובים ובשלים. אני נזכרת בעוגות של השכנה שהושלכו לפח, כי אויה! היא השתמשה באבקת אפיה כשרה לפסח, דבר שנהוג לא להשתמש בו ולזה אין אפילו תירוץ ממוקד. היו לנו שכנים שקשרו את שקיות המצה בחוט מהתקרה, כדי שחלילה המצה לא תיגע בטעות בנוזל כלשהו שיוגש לשלחן, לדוגמה: בורשט או פישיוך (פישיוך!) ואז המצה תהיה גיברוחצ או משהו כזה, כלומר שרויה, וכולם יקבלו התקפי לב בשרשרת.

בסוף תגיע האקונומיקה

אבל היות ואני מכהנת גם כאם בישראל ואפילו נמנית על חובבי המסורת, ניסיתי להכניס בילדי תעצומות נוסח החג ואפילו קניתי סוף סוף את היעה הנכסף וכמה מטליות ואמרתי להם בעיניים נוצצות שהיום אנחנו מתחילים לנקות לפסח! וכל הבית יהיה מבריק ואביבי ונעים למראה ונפלא לאין שיעור וחכלילי עד אין קץ. פרצופה של הגדולה שלי התעוות בזעף. היא אמרה שאין לה כח. הילד עוד ניסה בשארית כוחותיו למרק אגרטל מעוצב וכשזה נשבר, הוא פנה בלב מתרונן לשחק ברכבת חשמלית.

אני יודעת שבסוף האידישע מאמע שבי תנצח ויומיים לפני החג אשפוך כמויות הזויות של מים ואקונומיקה על כל מה שזז, לא כולל ילדים ודגי מחמד ואז יום וחצי לפני, אני אשאף בשמחה את הריח של פעם. אבל כלום לא יהיה אותו דבר. המוזיקה תהיה שונה ולבי וחיי.

כמו תצלום ישן מצהיב,

עיר של רפאים מוטלת,

לרגלי דובים חרשים,

ובצווארה המאכלת.

את פתחו איש לא יוצא,

ריח גטאות מלוח,

מקצה ועד קצה,

על פני העיר נישא ברוח.

רק השקט בה נותר,

איש צעיר חומק לפתע,

אז עלה לו אור מוזר,

שם בכיכר העיר שמתה.

שיר שחלמתי על פראג,

שם השחר עוד יבקע,

שם השחר עוד יבקע.

מוקדש באהבה לכותב השיר שלום חנוך, לפאנלים הזנוחים שלי, למצות העבות של קוממיות ולחוף עין דור ששוב מחכה לי לליל הסדר, שם אבלה בינות לגלים את החג היפה הזה ואזיל דמעות שקטות אל תוך החלום הבלתי מציאותי, שהשחר עוד יבקע.