עמית מכטינגר, איך הפכת לדוגמנית בינלאומית?
"בגיל 15 גילה אותי הצלם יקי הלפרין ז"ל. הייתי מדריכה בתנועת נוער האיחוד החקלאי, ובקורס מדריכים ההורים באו לבקר. הייתי ידידה טובה של הבן שלו ויקי ראה אותי. הוא ואשתו הזמינו אותי לבית שלהם בבני ציון. הם אמרו לי שאחרי העבודה הראשונה שלי לקפה ג'ייקובס כבר אוכל לקנות לעצמי טרקטורון פולאריס, אז ישר הסכמתי. זה היה הטריגר שלי. תוך כדי, הם עבדו גם על תחרות תגלית השנה, הציעו אותי וזכיתי. נסעתי לניו יורק לתחרות העולמית וגם שם זכיתי במקום השלישי או הרביעי. אני לא בדיוק זוכרת, כי המושגים האלה לא עניינו אותי. אבל מהרגע שזכיתי, לא הפסקתי לטוס. בעצם גרתי במטוסים רוב חיי. אני זוכרת שכשחזרתי לגור בארץ לפני תשע שנים, במשך תקופה ארוכה זה הדהים אותי שהכוסות לא זזות. אני יכולה להניח את הכוס שלי ואף אחד לא ייקח אותה כי נוחתים. בתקופה שעוד היה מותר לעשן בטיסות, הייתי יושבת הרבה בתא הטייס עם הטייסים שמעשנים. זו היתה שגרת חיי. על מטוסים ומזוודות מגיל 15".
וההורים לא התלוו אלייך?
"רק בפעמים הראשונות אבא שלי התלווה אליי. אחר כך הוא אמר לי שאהיה בסדר. תכלס, באים לאסוף אותך בכל מקום. אחרי הפעם הראשונה בהמבורג, כשנתנו לי בסוכנות דף ומפות ושלחו אותי להיפגש עם אנשים, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או לבכות או לעצור מישהו דובר אנגלית ולשאול איך מגיעים. מאותו רגע, למדתי להכיר את הערים הגדולות בעולם. בכל שדה תעופה גדול בעולם, אני יודעת איפה השירותים שהכי קרובים לשער. זה להיות עצמאית. אבל גם אין שום חיבור למקום אחד. אין המשכיות, אין חיי יומיום. יש רק קיטועים בזמן. זו אחת הסיבות שחזרתי לארץ בסופו של דבר, אחרי למעלה מ-20 שנה, כדי לחיות בהמשכיות. לחיות חיים מתמשכים".
איך מתמודדים עם עצמאות בגיל כל כך מוקדם?
"בסך הכל, הסתדרתי יפה. נולדתי באוסטרליה וההורים שלי בכלל הכירו בנפאל. אבא שלי נסע הרבה בעולם כל החיים, כי יש לו בית תוכנה. אפשר להגיד שגדלתי בבית מאוד אוניברסלי. גם הכל קרה מאוד מהר. עברתי חוויות, כמו הצילומים לארמאני עם פיטר לינדברג בחוף הים במיאמי, כי אז רוב הצילומים היו מתקיימים שם. הם הביאו תאורת קולנוע מטורפת לחוף הים עם פנסי ענק ומאווררי ענק. הכי קולנוע.
"אחר כך פתחתי הרבה תצוגות של מעצבי על – שאנל, קרל לגרפלד, מארק ג'ייקובס, קלואה, רומיאו ג'יגלי וסן לורן, שהייתי הכלה בתצוגה שלו. הייתי המוזה של ארמאני והמוזה של קרל לגרפלד. מארק ג'ייקובס מאוד אהב אותי. פתחתי הרבה תצוגות שלו. זו היתה התקופה של כל הסופר מודלס. היו תצוגות שיצאתי ראשונה ואחריי יצאו נעמי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וקייט מוס. כל הגדולות. זה היה הטופ. אבל אף פעם לא התערבבתי עם העולם הזה. לא היו לי חברות. הייתי רוב הזמן עם ספר ואוזניות. קוראת ושומעת מוזיקה בו זמנית. מולטי טסקינג. אבל תמיד היו לי את הנהגים הכי מגניבים עם המכוניות הכי מגניבות. במילאנו היה לי נהג קבוע, רסטה, שהיתה לו פג'ו ג'י.טי.איי עם גג פתוח. היינו עושים מה שבא לנו".
ובטח גם הרווחת יפה.
"עשיתי הרבה כסף. אבל כל הכסף הלך על טיסות ביקור בארץ בסופי שבוע או על טיסות קונקורד, על ספורט ימי מוטורי כמו אופנועי ים ורכבים יקרים. גרתי בין פריז לניו יורק המון שנים. ברור שאהבתי את פריז יותר. אני חצי צרפתייה, מהצד של אמא שלי. למדתי מהר צרפתית, כי בצילומים בפריז דיברו רק צרפתית. גם כשגרתי מאוחר יותר בספרד, הייתי חייבת ללמוד ספרדית. אחרת לא הייתי יכולה להזמין קפה ומאפה בבוקר. היום הספרדית שלי הרבה יותר טובה מהצרפתית שלי. בספרדית יש משהו קליל וידידותי למשתמש. הצרפתים אוהבים לסבך הכל".
מי המעצבים שהכי אהבת?
"זה תענוג לעבוד עם אנשים כל כך יצירתיים ואמנותיים, שחלק מהם גם היו מאוד מצחיקים. כמו הצלם פטריק דמרשלייה, שהוא בן אדם מאוד מצחיק. אהבתי לעבוד עם מארק ג'ייקובס וגם את הבגדים שלו. עמנואל אונגרו היה בן אדם מקסים. ממש איש טוב. קסטלבז'ק עם הדובי קוטור שלו ילדותי ומקסים, מוסקינו היה נפלא. אהבתי את כל האוונגרדיים יותר.
"פליטת הפה הכי מביכה קרתה לי עם ארמאני. התארחתי פעם בבית שלו והוא עבר מולי כשאמרתי לו בקול רם שחבל שהוא גיי, כי יכלו להיות לו ילדים ממש יפים. הוא היה בשוק ממני. לא ידע אם לחייך או לא. זו שטות שיצאה לי מהפה. הבית של ארמאני במילאנו מתפרש על כמה קומות. יש שם גם את קומת התצוגות, קומת הסטודיו וגם קומת המגורים שלו, שהיא הכי פרטית. אבל לי היה מותר להסתובב בכל הקומות, כי הייתי דוגמנית הבית. גם קרל לגרפלד היה כזה.
"המון ישראלים בחו"ל ראו אותי גם בקמפיינים גדולים של פרנץ' קונקשן ובקטלוג של H&M. היו מעצבים שבמקום לשלם, נתנו לי בגד מהתצוגה. קרל לגרפלד היה מאוד נדיב. היה לו חדר אחורי עם המון בגדים. הוא תמיד היה אומר לי שאני יכולה להיכנס ולבחור מה שאני רוצה, אבל חייתי על מזוודות. לא היה לי בית קבוע בשום מקום וממילא את לא רוצה הרבה דברים במזוודה שלך. אז הייתי נותנת את הבגדים להרבה חברות שלי בארץ וגם לדודה אורה. נתתי מלא בגדים ואיפור, כי מחוץ למסלול אף פעם לא התאפרתי. רק לאירועים מיוחדים ואז ממילא הייתי לוקחת מאפר. יונתן פרימרמן היה דואג לנראות שלי בביקורים בארץ. אף פעם לא התאפרתי לבד. אף פעם זה לא היה הקטע שלי להתאפר. גם אמא שלי לא מתאפרת. זה בא לי מהבית. זה גם לא תפס אותי אחרי שנסעתי בעולם".
מה קרה בהמשך?
"במהלך הקריירה שלי בחו"ל, עשיתי שלוש הפסקות כדי ללמוד. בפעם הראשונה למדתי אמנות במשך שמונה חודשים בבצלאל ביחידה ללימודי חוץ, בפעם השנייה למדתי שנתיים אדריכלות פנים בתל אביב. בזכות זה הבית שלי בתלמי אלעזר נראה ככה. הפכתי מחסנים לבית משופץ. בפעם השלישית, כשחזרתי לגור בארץ, נרשמתי ללימודי משחק. אחרי לימודי העיצוב, התחלתי את הקשר עם האבא של הילדים שלי. אחיו גר בברצלונה ובסופי שבוע, היינו נוסעים לבקר אותו. בברצלונה תמיד השמיים כחולים ויש אור. אז אחרי תקופה, עברנו לגור שם והייתי נוסעת לעבודות בפריז. גרנו באזור שמכונה הריאות של ברצלונה, ביער שממש נמצא מעל העיר וזה שש דקות מהעיר. גרנו שם 11 שנים".
ואז חזרת לארץ לתמיד?
"תמיד היה לי ברור שכשהילדים יעלו לכיתה א' – ארצה לחזור הביתה. תמיד היה לי גוש קטן בגרון של געגועים להורים, ללחות ולשכנות פה בתלמי אלעזר. תמיד הייתי כזו. תמיד רציתי הביתה. פעם מישהו בסוכנות עלית אמר לי שהישראליות הכי בעייתיות. כל הזמן רוצות לחזור הביתה. רוב הכספים שלי הלכו על נסיעות חמשושים הביתה. תמיד רציתי לחזור לטחינה ולים ולתלמי אלעזר. אני מגדלת שלוש תרנגולות ויש לי גינת ירק שמניבה. זה היה תמיד חלום חיי. אבא שלי אמר לי: בסוף תהיי חקלאית. אמרתי לו שתמיד הייתי. עשיתי רק סיבוב, כדי לחזור. ההורים של אמי הקימו את המושב. אני בת ממשיכה".
כשחזרת לארץ היו כמה תלבושות שלך שנחשבו לפרובוקטיביות.
"אני לא מתייחסת לזה ככה. אני מתלבשת בהתאם למה שמתאים לאותו רגע. אין 'לא'. הכל ממש טוב".
מה הרגע הכי טוב והכי רע שזכור לך מהתקופה כסופר מודל?
"הרגע הכי טוב היה בסוף גם הרגע הכי רע. הכי טוב – כשהייתי הכלה של איב סן לורן ואמא שלי באה במיוחד מהארץ כדי לראות אותי. אבל באותו סיפור, יש גם את הרגע הכי רע. אחרי שיצאנו מהתצוגה, רציתי לבלות עם אמא שלי אבל היו לי צילומים לשער ב-Elle. היו צריכים לצלם אותי לשער משותף עם הלנה כריסטנסן. התעכבתי בארוחת צהריים עם אמא שלי וכשהגעתי לסט, ראיתי שהלנה כבר הולכת. נשארתי עם אמא שלי, כי זה היה לי יותר חשוב, והפסדתי את צילומי השער. אבל Elle לא שמרו לי טינה על זה. אחר כך היו לי הרבה שערים אחרים אצלם. בסך הכל, היו לי הרבה חוויות טובות. זכיתי להיות במלא מקומות מדהימים בעולם. אבל עכשיו אני הכי לא רוצה לטוס או להניע הרבה את האוטו ולא כלום, כי זה מזהם את הסביבה. אני נוסעת באוטו כמה שפחות".
בגלל זה הקמת מותג לייף סטייל אקולוגי?
"החלטתי שאני רוצה להוסיף מהטוב שלי. אני באה מעולם האופנה וכל מה שקשור לזה. המחשבה שאין לי מה ללבוש וגם הרצון להיטיב עם הגוף שלי ושל הילדים שלי, הביאה אותי להקים מותג פרטי אקולוגי HEMPIFI. זו אופנה מתכלה, שהייצור שלה צורך מעט מאוד מים והיא מיטיבה עם עור הגוף. הבגדים מיוצרים מכותנה אורגנית ומהמפ. יש בהם הרבה תכונות שקסמו לי. במשך הרבה שנים חיפשתי דרך לממש את החלום. בשנה האחרונה זה תפס תאוצה, כי ההתבוננות שלי פנימה היתה מדויקת.
"זה קו בגדי בייסיק שכולל טי שירטים, חולצות מכופתרות, תחתונים וחזיות. גם לה וגם לו. בעתיד יהיו יותר. יש חזון. יש גם מוצרי קוסמטיקה שמבוססים על שמן המפ שמאוד מיטיב עם העור גם במצבים בעייתיים. בכל מוצר יש שמנים אתריים באיכות גבוהה. יש לי גם סבון סלק מיוחד. יש לי בחברה בחורה מאוד מיוחדת, שגם מלקטת וגם משלבת פרחי באך ופרחים מהתנ"ך. יש בליין גם בשמים טבעיים משמנים. חשוב לי לדעת על כל מרכיב שיש בפנים. יש סינרגיות של שמנים שמאוד מרגיעות. תוך כדי שאת מתבשמת, את גם מתאזנת. בגלל שזה טבעי, זה לא מכתים בגדים ולא מחמיץ על הגוף. לניחוח אחד קוראים 'תשוקה' ולשני 'ביטחון'. יהיו בהמשך עוד מוצרים. זו רק ההתחלה".
כילדת טבע נצחית, מה דעתך על תעשיית ההזרקות והניתוחים?
"אני חושבת שכל אחד חופשי לבחור את החלום שלו. הטוב שלי ועולם המושגים שאני באה ממנו, הוא להשקיע יותר ברוחני ולא בפיזי. לא שאני לא משקיעה בפיזי. אני פחות באינסטנט של כאן ועכשיו. אני מקבלת את מה שאלוהים נתן לי כמו שזה. אני לא מנסה לשנות, אלא להבין מי אני ומה אני, ואיך אוסיף מהרוח אל הפועל. אני לא מסתכלת כל יום במראה ומחפשת את הקמט. אני יודעת שלא אישאר צעירה לנצח. אני רוצה להגיד תודה על מה שיש ולא לנסות לשנות משהו שהוא לא בשליטתי. במקום זה, אני בוחרת להקשיב ולהוסיף עוד טוב. אבל יש מקום לכל אחד, גם אם הוא חושב אחרת ממני. צריכים לקבל את כולם. בעיקר את עצמנו".
ליפהפיות קשה יותר להתבגר?
"אני חושבת שלא צריך להשתמש במילה 'קשה'. אין קשה. זה סיפור שאתה מספר לעצמך. יותר שמח לבחור להתפעל, מאשר להתקשות. זה עושה את עור הפנים יותר יפה. כשקשה, הכל מתכווץ. למה להיות באנרגיה כזו? כשאתה שמח הכל מאיר וזה מהמם. מסביבנו יש הכל. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לאכול. יש כזה שפע סביבנו. לא צריך להביא כלום. זה ה'אני מאמין' שלי ומפה הגעתי גם להמפ. הלוואי שאפשר יהיה לגדל המפ בארץ. זה צומח מהר ולא דורש הרבה מים. הרי אי אפשר לעשן את זה".
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"קודם כל, נטילת ידיים, שטיפת פנים עם סבון החרובים מהליין שלי וקרם פנים. לפעמים אני מוסיפה גם סרום. אני מגוונת. אי אפשר לשים כל פעם אותו דבר. כרגע אין לי קוסמטיקאית. פעם הייתי הולכת לספיר אלקבץ המדהימה. עכשיו אני מטפלת בעצמי לבד. לפעמים אני מכינה מסכת פנים מהפרי ששמתי בשייק של הבוקר. מורחת על הפנים קליפה של בננה או פרי אחר, שוטפת ומורחת קרם. למען האמת, זה שיטות של סבתות רוסיות שחברה לימדה אותי. חברה שהיא כמו אחות שאף פעם לא היתה לי. כשחזרתי לארץ, יכולתי סוף סוף לבחור את האנשים שאני רוצה להיות איתם. בחו"ל 'החברים' שלי היו האנשים על סט הצילומים. יש לי עכשיו כמה חברות טובות וכל אחת מיוחדת בדרכה".
איך את מטפלת בגוף?
"יש לי עור מאוד יבש, אז עבדנו על קרם ישועות עם פורמולה שמתאימה לעור מאוד-מאוד יבש. לפעמים אני מורחת שמן קוקוס, שאני גם אוהבת לגרגר כפית ממנו בפה כשאני מתעוררת. כשאני מבשלת, אני מורחת שמן זית על הגוף ועל השיער. על כל מה שחשוף. הבשמים שלי הם השמנים הטבעיים מהקו שלי. הכל נרקח בעבודת יד".
מי מטפל לך בשיער?
"שי שז, שהחולצה הארוכה שלי נקראת על שמו, כי הוא נראה כמו ג'ורג' מייקל. הוא חי על קו פריז-תל אביב ומספר אותי כשהוא בארץ".
ומה שגרת התזונה והכושר שלך?
"פעם בשבוע, לפעמיים פעמיים, אני עושה שאדו יוגה, שזו יוגה מאמנויות הלחימה, אצל מורה שפגשתי כשחזרתי לארץ לפני תשע שנים. הכרנו בבית ספר למשחק. קוראים לו דודו רווח ולמדתי אצלו גם טיפול בתנועה בווינגייט. זו היתה תקופה מאתגרת, כי גם נפרדתי מבעלי ודודו היה איתי מההתחלה. תרגלתי יוגה בכל מיני מקומות בעולם ולא התחברתי אף פעם. הוא גם עבר לגור לידי בפרדס חנה ויש לו עכשיו סניף פה. לא רק בתל אביב, אז זה בכלל נפלא. עכשיו בקורונה הוא עושה שיעורים בפארק מהמם בפרדס חנה. זו היתה חוויה מכוננת.
"אני גם רוקדת על עמוד אצל נטע לי לוי בתל אביב. היא מהממת. שנים אני בריקוד על עמוד. זה ספורט מדהים, שמפעיל את כל השרירים בגוף. לא נתקלתי בתופעה כזו. זה גם הכי קירב אותי לנשיות. לא הייתי קרובה לעולם הנשי, אלא לעולם המוטורי הגברי. בשיעורים אצל נטע לי אין שיפוטיות ויש קבלה של הגוף. זו חוויה מכל כך הרבה בחינות. יש לי שני עמודים בבית בחצר. אני גם שוחה בים. במיוחד אוהבת לשחות בים האדום באילת. איזה ים יש שם.
"מבחינת תזונה, אני שותה בבוקר שייק ספירולינה, מוסיפה זרעים של גדילן שגדל פה, עושה דיטוקס מדהים ומוסיפה תמיד פירות שנשארו במקרר וקצת שקדיה, כדי שיצא טעים. חשוב לגוון, כדי שהשייק יהיה אטרקטיבי וסקסי. אני שותה את השייק בדרך כלל רק אחרי שלוש כוסות קפה שחור, כי אני לא מושלמת. בשר אני לא אוכלת. במקום זה, אוכלת הרבה ריגלה ירוקה, כי זה עשיר ב-B12. יש לי תמיד פירות קפואים בפריזר – אננס, מנגו ופירות יער. תמיד יש אצלנו ארוחת צהריים משפחתית ולפעמים שכנות מצטרפות. צמחוני זה אני, ואני משתדלת גם שזה יהיה אורגני. אני תמיד שואפת לצמצם את רמת הכספית של בני ביתי. אבל שום דבר לא קיצוני. לפי מה שנמצא. מצד שני, יש לי גם הרבה הרגלים רעים, כמו עישון והרבה קפה שחור".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"אותו הדבר. מה שאת עושה, טוב. לא לדלג על שלבים, כי אם דילגתי על שלבים כן חזרתי ועשיתי אותם. תמיד שימרתי את הרצון לחזור לשורשים. אמרתי לעצמי אז ועכשיו, שהבית זה מי שאתה. וגם קבלה ותודה על הגלגול הזה, כי למרות שבאתי מבית אתאיסטי, אני כן מאמינה. נולדתי דוסית. פשוט אני לא מתלבשת ככה".
איפור בתמונות סטילס: רונית יולזרי | עיצוב שיער: אבישי מסטי | סטיילינג: יסמין טוחן | בגדים (באדיבות אלעד בורנשטיין מברוניי – הבית של המעצבים): שמלה לבנה עם שרוולים ארוכים ושמלה זהובה – חן חוה | בגד גוף ועליונית – אנאל. שמלת לבנה עם כתפיות, שלומי יקיר | אוברול שחור, שנטל רומנו | בווידאו: חולצת טי ארוכה, HEMPIFI. בתמונה של HEMPIFI: צילום: גיל חיון | סטיילינג: שי בן צבי | איפור ועיצוב שיער: שי שז | ארט: אסף דיי
ומה גילינו על מארינה מקסימיליאן בלי איפור מול המראה בביתה?
