ביום שני שעבר עליתי עם חברים לירושלים כדי להשתתף בהפגנת המחאה של עולם התרבות מול משרד האוצר. היו שם הרבה אנשים אהובים, חברים למקצוע, שבדרך כלל אני רגיל לפגוש על הבמות, באירועים משמחים, והיה לי מוזר לראות אותם פתאום בסיטואציה ממש לא שמחה, מפגינים על הזכות להופיע ולהתפרנס בכבוד, מה שעד לפני שלושה חודשים היה מובן מאליו. כשהסתכלתי סביבי, לא ראיתי כעס או אלימות כמו שניסו לצייר בתקשורת. גם לא ראיתי "חבורת מפונקים" או "שמאלנים", כמו שקבעו חלק מהטוקבקיסטים. ראיתי אנשים טובים וחרוצים, שבבת אחת כל עולמם נעצר, ושכרגע עומדים בפני שוקת שבורה.
בדרך הביתה, לצד התחושה הקשה, הייתה בי גם שמחה: שמחה על כך שאני חלק מהמשפחה הגדולה הזאת, שמחה על כך שאני עוסק במקצוע שאני אוהב, ועובד עם אנשים שאני אוהב ומעריך. במקרה או שלא, כשחזרתי הביתה ופתחתי את הפייסבוק, נתקלתי בפוסט אוהב מיוחד, שנשא את הכותרת "אנשים זה כל הסיפור", ובו ריקי גל, בחיוך גדול, מודה במילים חמות לכל אנשי המקצוע שעזרו לה ולבעלה דני שוהם לסיים את השיפוץ בביתם אחרי ארבע שנים של חיים מאובקים בתמ"א. "לאט-לאט אני חוזרת לעבודה", היא כתבה בסיום הפוסט, "לשיר, להופיע ולשחק בתיאטרון. אין ספק שלמדנו משהו חשוב מהקורונה, כל אחד בדרכו, על אנשים, ועל הטבע הגדול, ועל אלוהים".
אז אחרי שבוע קצת מדוכדך, הבנתי שזריקת עידוד מריקי גל היא כנראה בדיוק מה שאני צריך. כשהגעתי השבוע לבית שלה, התמלאתי מיד בהרגשה טובה. ההמתנה הארוכה השתלמה: ריקי ודני יצרו בית שהוא פנינה, עם הקפדה על כל פרט. ריקי קיבלה את פניי עם חיוך גדול ומוזיקה קלאסית ברקע, שנתנה תחושה כאילו אנחנו שטים על ענן בלב תל אביב.
הפעם האחרונה שנפגשנו הייתה לפני כמה חודשים. באתי לביתה של ריקי יחד עם רבקה זהר, לחזרה לקראת מופע משותף בפסטיבל הפסנתר. הבית היה אז בשיא קדחת השיפוצים, אבל גם דפיקות הפטישים והקדיחות בחוץ לא הפריעו לאווירה הנעימה בפנים. ניכר היה ששתי הרבקות התגעגעו זו לזו, ובמקום חזרה מוזיקלית הייתה שם שיחה ארוכה ומרתקת של שתי חברות טובות, שלא נפגשו זמן רב. שמעתי מהן ריכולים מימי השירות הצבאי בלהקת חיל הים, סיפורים על החיים בניו יורק, על עליות וירידות, ובעיקר שמתי לב שריקי מצליחה להוציא מרבקה צדדים שלא הכרתי. שתיהן גדלו יחד בלהקה הצבאית, עברו אינספור חוויות משותפות לאורך השנים, והן מכירות כל ניואנס אחת של השנייה, מבינות זו את זו גם במבט.
איך היה לך המפגש המחודש עם רבקה?
"לרבקה ולי היה קשר מאוד מיוחד. תמיד הערכתי מאוד את האמנית שבה. כשהיא באה לניו יורק באמצע שנות ה-70, אני כבר הייתי שם, ועזרתי לה להתאקלם. אחר כך ראיתי איך היא מרחיקה ומרחיקה. היא נסחפה לעולמות אחרים ולא סמכה על אף אחד. הפריע לי שהיא לא סמכה עליי שאני באמת שם בשבילה, ובכל זאת, באתי אליה וליוויתי אותה. ההופעה המשותפת שלנו בפסטיבל הפסנתר הייתה נהדרת. אני נהנית להתבונן בה, באמנית שהיא, שסוף-סוף באה לידי ביטוי בשנים האחרונות".
צפו בביצוע המשותף ל"מה אברך" מתוך המופע בפסטיבל הפסנתר:
נראה שתקופת הקורונה עשתה לך טוב. מה הסוד שלך?
"נורא פשוט: בכל לילה יצאתי להליכה של שבעה קילומטרים. אני גרה ליד פארק הירקון, אז דני ואני יצאנו להליכות בפארק, וזאת הייתה חוויה אלוהית, חסדית, שמיימית, טריפית, רוחנית, נפשית, ספיריטואליסטית – אני לא יכולה לסיים להגיד לך מה זה היה בשבילי, בלב האביב, כשהכל פורח והריחות משכרים אותך ממש. אתה שומע כל ציוץ של ציפור וכל יללה של תן. זאת הייתה החוויה המלאה שלי בקורונה".
ולא חששת מהבידוד החברתי ומביטולי ההופעות?
"אני קיימתי עשרות אלפי הופעות בחיי. יש לי מאות אלפי שעות שירה, חזרות, תפקידים. אמרתי לעצמי: יופי, עכשיו אני אלמד להניח, לבטוח בכך שזה קיים, ולא להיכנס לפאניקה. לירון, אתה עוד צעיר, ואתה באיבה של הפעילות המקצועית שלך, וכנראה שאם הייתי במקומך, הייתי נכנסת לחרדות רציניות. ראיתי אנשים לחוצים מאוד, אבל אני לא נלחצתי. נכנסתי דווקא בדיוק הפוך, לשאננות כזאת, נעימה, בטוחה. לא חיפשתי אנשים וזומים. רציתי פשוט להיות עם אהובי בשיחות, בצפייה בסרטים טובים. סך הכל, אני יכולה להגיד תודה על התקופה הזאת".
ואיך המוזות בתקופה הזאת? יצא לך לכתוב?
"יש כאלה שהיו יצרנים וכתבו שירים חדשים, ניסו להיות מחוברים לאקטואליה הזאת של ההוויה הקורונית. אני מאוד אוהבת לכתוב, להתפרק על הנייר, אבל בתקופה הזאת לא הייתי צריכה שום דבר, שזה נהדר בעיניי. עשיתי היכרות עם הכלום. בשביל זה צריך להגיע למצב נפשי או לגיל. זה קשור גם לזוגיות טובה. יש שקט, מרגוע, התבוננות פנימה".
על מה עבדת לפני שהתחיל המשבר?
"קטעו אותנו באמצע חזרות ל'עוד חוזר הניגון', הצגה בהבימה על חייו של נתן אלתרמן. כבר היינו עמוק בחזרות, והיה לי מאוד חבל שזה נקטע. במהלך הקורונה הבימה ביקשו שאקליט לבד, מהבית, את 'שיר משמר'. הקלטנו בתוך ארון הבגדים שלי. דני החזיק את המצלמה, ואני החזקתי את הפלאפון שלי עם הפלייבק של השיר, וככה הקלטנו. נורא התרגשתי, כי זאת הייתה הפעם הראשונה ששרתי את השיר הזה. וזה מצחיק, כי הכל מצולם בתוך ארון".
בואי נחזור קצת למקום שבו נפגשנו לראשונה – "כוכב נולד 2". היית חוזרת לשם היום?
"אני לא מתחרטת על דבר. מה שהיה, היה טוב, וטוב שהיה. כל עניין השיפוט של הזמרים היה אז סטארט-אפ. זה רק הגיע לארץ, ואנחנו היינו תמימים; לא ידענו שזה יצמח לממדים כאלה. זה אמנם הרחיק אותי מהציבור, שאהב לשנוא אותי, כי פתאום היה לו מישהו לשנוא, ואני לא הבנתי בכלל שזה הולך למקום הזה – אבל הלכתי עם האינטגריטי שלי למקצוע. גם למדתי הרבה מהחוויה הזאת, וזה הגשים לי את חלומי: בדיוק הקמתי אז כיתת פרפורמנס בבית ספר רימון, אז רציתי שאנשים יידעו שאני מלמדת, ואת זה השגתי בגדול. אנשים בטחו בי שאגיד להם את האמת. זה היה הדבר הכי חשוב בעיניי. עמדו בתור כדי להיכנס אליי ולקבל דעה, כי ידעו שאני לא אחרטט אותם".
יצא לך לראות את העונות האחרונות של "הכוכב הבא"?
"כן, והרגשתי שזה הקצין לכיוון של חנופה. רק אסף אמדורסקי היה כן. כשהוא אמר את דעתו, שאר השופטים ירדו עליו שהוא עוד פעם לא אוהב ועוד פעם מעביר ביקורת, אבל אני אהבתי את האינטגריטי הזה. הבנתי בדיעבד מה קרה איתי, רק שאז זה היה חדש, ועכשיו כבר התרגלו".
בדיוק בעוד שבועיים, ב-7 ביולי, את חוגגת יום הולדת 70. מה את מאחלת לעצמך?
"בריאות, כוח, אנרגיה – והכי חשוב, להמשיך לחלום. כשאתה מגשים חלומות ואין לך עוד חלום אחרי זה, התחושה היא של ריקנות. אם אתה לא מגלה בתוך עצמך שיש לך עוד רצונות ועוד שאיפות, אתה מתחיל לאט-לאט לשבת על הכורסה ולדעוך. אני חולמת על תפקיד טוב בתיאטרון או בקולנוע, על שיר טוב, חולמת להמשיך לעבוד עם יוצרים צעירים וטובים, שאני יודעת כמה אני תורמת להם".
אני חייב להגיד שאני מדבר איתך וקצת מקנא: את נראית קורנת מאושר. יש לך טיפים בשבילי לזוגיות טובה?
"סמכתי על האינסטינקטים שלי שאמרו לי שדני הוא בן אדם שאני רוצה להכיר באמת, וזה קרה בגלל מה שהוא כתב לי בווטסאפ הראשון שקיבלתי ממנו. זה היה אחרי שישבתי איתו שש שעות בבית קפה וכתבתי לו שאני מצטערת, אבל לא אוכל להמשיך את הקשר. הוא ענה לי: 'או-קיי, אני מבין אותך, רק תדעי שאני יכול להכיל הכל. את לא צריכה לחשוש לספר לי. תני לי יד, ונצא לדרך'. כשמישהו אומר לך דבר כזה, אז הוא באמת מחזק אותך. מיד בהתחלה הבנתי שיש לי קשר עם בן אדם שלא פוחד לאהוב, בכל דרך, וזה מתבטא כל רגע, כל יום. הוא מצלצל ואומר לי: 'אהובתי, אני רק רוצה לשמוע את קולך. מבחינתי, שתספרי את גרגירי החול בשפת הים'. הוא יצרן אהבה נון-סטופ, ואת זה אני לא ידעתי אף פעם בחיים שלי".
איך הכרתם?
"הוא הגיע להופעה שלי וישר החליט שאני האישה שלו. בשיר השני הוא כבר אמר לעצמו: 'אני לא יוצא מכאן בלעדיה'. חששתי שהוא מאוהב בפרסונה, ולכן סירבתי לו בהתחלה, עד שפתאום הבנתי שיש לי עסק עם משהו אחר, תופעה אחרת. אנשים לא מבינים מה זאת אהבה. הם משחקים משחקי אהבה, אבל לא יודעים באמת מה זה לאהוב, מה זה להיות עד לכל דבר, לכל חולשה, ולקבל אותה. אנשים מבלבלים אהבה עם סקס; זה מטשטש אותם. אתם לא מבינים שהחיים עובדים עליכם? תשוקה מינית זו לא אהבה. אהבה היא המקום שבו אתה מגלה את הערכים, את ההקשבה, את המילה הטובה, מקום שמעניק לך ביטחון, חוזק וכוח. גם אני פעם שאלתי מה זאת אהבה. היום אני יודעת להעריך אותה לעומק".
גם הוא זמר ותיק שצועד קילומטרים בפארק כל לילה. הקליקו על התמונה:
