שלוש שנים למותו של שלמה קאלו: רבקה זהר על האיש שהציל את חייה
לא זכיתי להכיר אותו, אבל אין ספק שהוא השפיע על מסלול חיי מעל ומעבר למה שאני יכול לדמיין, אז ישבתי עם אלמנתו, שותפתי, והיא סיפרה לי עליו דרך העיניים שלה
"לירון היקר,
"משוחרר מחרדה, עז בתקווה, בלתי תלוי בתוצאה".
זה המשפט שרבקה זהר כתבה לי בכתב ידה בעמוד הראשון של האוטוביוגרפיה שלה, "עץ הזית", שאותה היא הביאה לפגישתנו הראשונה. בהתחלה הסתכלתי על רצף המילים הגדולות האלה ולא הבנתי את פשרן. רק אחרי כמה חודשים של עבודה משותפת עם רבקה החלו המילים לחלחל ולהעמיק. היום המשפט הזה הוא כמו מנטרה שמלווה אותי לכל מקום ומכוונת אותי בכל החלטה שאני לוקח. גם ברגעי משבר, המשפט הזה מזכיר לי שאין דבר שאני לא מסוגל לעשות.
"משוחרר מחרדה" - לא לפחד ליפול.
"עז בתקווה" - הכל אפשרי.
"בלתי תלוי בתוצאה" - הכל לטובה.
את המשפט הזה כתב שלמה קאלו ז"ל, המורה הרוחי ובן זוגה של רבקה, שבשבוע שעבר (30 באוגוסט) מלאו שלוש שנים לפטירתו. אני, לצערי, לא זכיתי להכיר אותו, אבל אין ספק שהוא השפיע על מסלול חיי הרבה מעבר למה שאני יכול לדמיין. רבקה זהר שפגשתי לפני כמעט חמש שנים היא אישה עצמאית וחזקה, אישה שמעוררת השראה בקרב כל מי שנמצא בסביבתה, והכל בזכות שלמה והדרך המדהימה שהיא עברה איתו.
בשבוע שעבר ישבתי איתה בסלון ביתה ביפו, על כוס קפה שחור עם עלי גרניום (כמו שהיא אוהבת), והיא סיפרה לי על שלמה דרך העיניים שלה.
איך הגעת לשלמה?
"ב-1985 חזרתי לארץ כדי להופיע בפסטיגל עם השיר 'הדרך אל הכפר'. זה היה כמו נס. אחרי 13 שנה שהתרחקתי מהכל, חזרתי לישראל, והקהל קיבל אותי באהבה גדולה. השיר מאוד הצליח; ברחוב מזהים אותי. זה היה מעבר חד - מהתהומות שבהם הייתי בניו יורק להצלחה אדירה בארץ.
"כלפי חוץ הייתי בשיא שלי, אבל בפנים הייתי שבורה. היה כאב עצום להשאיר את הבת שלי בת ה-12 בניו יורק. הייתי שרויה בתוגה שאי אפשר לתאר. לא יכולתי להמשיך לחיות עם התחושה הזאת. חשבתי לעצמי, מה התכלית בחיים האלה? יש להם סיבה? הפנו אותי לפסיכולוגית. אמרתי שאני לא רוצה, אבל איכשהו הצליחו לשכנע אותי להיפגש איתה. התברר שהיא הייתה אחת התלמידות של שלמה. בפגישתנו הראשונה אמרתי לה שאני לא רוצה לדבר על סמים, ולא על הבת שלי, ולא על בעלי הקודם - רק להבין אם יש תכלית לחיים האלה. ואז היא הביאה לי את הספר 'בהגווד גיטא' - תרגום של שלמה לתורות הינדיות. אני מתחילה לקרוא ונתקלת בפסוק שאני תמיד אומרת לך: 'אבן, חול, זהב - ישוו בעיניו, וכמו כן שנעים ושאינו נעים'. באותו רגע אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות כזאת.
"התחלתי לקרוא ולהתעמק בספרים של שלמה, ומבחינתי זה היה הדבר: מצאתי פתרון. יש תכלית לחיים האלה. לא סתם באנו לפה. כתבתי לשלמה, והוא הזמין אותי להרצאה שלו בתל אביב".
מה את זוכרת מהפגישה הראשונה?
"אני זוכרת שהוא ניגש אליי, שאל אותי אם אני יודעת מה זה אמן, ומיד השיב: 'אמן הוא אדם בעל מוסר גבוה'. מיד אתה מקבל כיוון. ביקשתי להיפגש. נפגשנו כמה פעמים, ואני זוכרת שבאחת הפגישות הוא אמר לי: 'אני מבין שאיתך זה לא יעבוד במכתבים, מרחוק. אני צריך להיות לידך, להוציא אותך מכל החיים שהיו לך עד היום. הגרעין הוא מצוין, רק שהוא כמו יהלום מפוחם. צריך ללטש אותו היטב-היטב'. והדרך הייתה ארוכה ומתישה. 20 שנה של מאבקים עם עצמך. פעם הוא אמר לי: 'באת מוכנה'. מהמצב שבו הייתי בניו יורק, שהיה מאוד עכור, אכן באתי מוכנה לעמוד בתנאים לא קלים, אבל יש להם פרי".
בהופעה שהייתה לנו כמה ימים לאחר ששלמה נפטר, הקדשת לו את השיר "חסד מופלא" שהוא תרגם. מה הסיפור מאחורי השיר?
"באחת מפגישותינו הראשונות הוא השמיע לי את השיר ואמר: 'זה שיר שמתאים לך'. הוא ביקש שאתרגם לו אותו מאנגלית לעברית. ישבתי עם מילון ודקדקתי בכל מילה. הוא חיבר מילים מאוד יפות ואמר: 'את זה את צריכה לשיר'. זה היה ממש בהתחלה. מאוחר יותר הוא גם כתב והלחין את 'אבי הטוב שבשמיים', ששרתי בפסטיגל ואנחנו מבצעים היום בהופעות המשותפות שלנו. שיר שאני מאוד אוהבת. שיר שמזכיר לי אותו (ראו סרטון למעלה – ל"ל)".
אחרי כמה חודשים כתלמידה של שלמה עברת לגור איתו והפסקת להופיע. מה את זוכרת מההופעה האחרונה?
"שלמה בא איתי להופעה בעין החורש. בדרך הוא אמר: 'זאת תהיה שירת הברבור שלך. לא תופיעי יותר'. הייתה תדהמה. לא הראיתי אותה. חשבתי לעצמי שאעשה מה שהוא אומר. בסוף ההופעה ירדתי מהבמה וחיכיתי לעלות להדרן. בקצה העין ראיתי שמזיזים את הקלידים מהבמה. בשנייה אני חוזרת למרכז הבמה, מודה לקהל ויורדת מהבמה לכמעט 20 שנה, בלי הדרן. היום אני מבינה שבאותו הרגע נבחנתי אם אני מתאימה להיות תלמידה. אם הייתי מתעקשת לעלות להדרן, הייתי נשארת רק עם הדרן ובלי שלמה. תלמיד זה אדם שמציית. הוא בסופו של דבר מאוד חזק, והוא יהיה חופשי.
"אני זוכרת שבשבוע הראשון שעברתי לגור עם שלמה, הוא אמר לי שהוא הולך לבקר את הנכדים שלו ויצא מהבית. איך שהוא הלך, ירדתי למכולת לקנות סיגריות, למרות שהבטחתי לו שאפסיק לעשן. ברגע שהדלקתי את הסיגריה, הרגשתי כמו מישהו שחוטא חטא איום ונורא. זרקתי את הסיגריה בשירותים ולא עלה בדעתי שהטבק צף. כמה דקות מאוחר יותר שלמה חזר הביתה. הוא לא נסע בסוף לנכדים; הוא אמר שבאמצע הדרך משהו קרא לו לחזור. הוא ניגש לשירותים, רואה את הטבק וקורא לי לבוא. המבט שלו היה מקפיא. מבט של אכזבה עמוקה. הוא אמר: 'אי אפשר לסמוך עלייך. אספי את החפצים וחזרי הביתה'. כשהוא אמר לי את זה, זה כמו למות. יותר גרוע מכל דבר אחר שהיה לי בחיים. אני ממש התחננתי על נפשי. הסברתי לו שאני באה מעבר שכולו סמים קשים והתמכרויות שאי אפשר לעמוד בהן, שזה כלום בשבילי, טבק, ושייתן לי עוד הזדמנות. הוא שקט לרגע, הפנים נרגעו, והוא הסכים. מאוחר יותר הוא סיפר לי שהוא שמע קול שאמר לו: 'תן לה עוד הזדמנות. תזרים אור'.
"היו רגעים לא פשוטים, רגעים שהרגשתי שזה גדול עליי, אבל ידעתי שזאת הדרך, שמפה אני לא זזה. היה לי ביטחון מוחלט בשלמה ובדרך שלו. בחרתי במורה ובחרתי לעמוד בכל התנאים. אחרי תקרית הסיגריה אמרתי לשלמה: 'תחזיק אותי חזק. מה שאני צריכה זה ציות וכנות'. הוא אמר: 'בדרך כלל הבן אדם יודע את התרופה שלו. זאת התרופה שלך'".
איך הפכו היחסים ממורה ותלמידה לבני זוג?
"עד היום שלמה בשבילי הוא קודם כל מורה. חיינו ביחד, והיה לי חשוב לקדש את זה, שתהיה ברית נישואים. אני חושבת שהוא עשה את זה בשבילי".
לא היה לך קשה כל כך הרבה שנים בלי במה?
"שלמה היה עולם ומלואו בשבילי. העניין של הבמה הפך להיות שולי. שרתי בבית. באתי לידי ביטוי עם עצמי. הבמה נראתה לי אז כלום. כשהוא אמר לי 'שירת הברבור', קיבלתי את זה. בדיעבד אני מבינה שזה הכין אותי להיות על במה כמו שצריך, כמו שאנחנו היום, ממקום של אמנות. האמנות היא שיג ושיח עם האלוהי שבאדם. כדי להגיע לזה, אתה צריך להתנקות מהאני, מהאגואיזם, וזה לוקח המון זמן".
מה גרם לך לחזור להופיע?
"אני זוכרת שפעם אמרתי לשלמה: 'אתה יודע, אני לא מקנאה יותר', והוא אמר: 'זכית באי-תלות'. ביני לביני לא קישרתי למה הוא התכוון. באותה תקופה יצאה הביוגרפיה שכתבתי. הספר הגיע לידיו של המפיק אודי זמברג; הוא הציע להעלות מופע, ושלמה הלך על זה. עדיין הייתי מוגנת על ידו: הוא בא לכל הפגישות ולכל החזרות, השגיח שהכל בסדר. באיזשהו שלב אתה הופך להיות הפרי שעליו חונכת כל השנים".
בהופעה שלנו הוא היה?
"כן. הוא היה במופע הראשון ברידינג 3 בתל אביב. הוא בירך על החיבור שלנו. אם לא היה מברך, זה לא היה קורה. מבין כל השירים שלנו, יש שיר אחד שריגש אותו במיוחד – 'אין כמוה מאושרת'. אני זוכרת שכשרשמתי את המילים לשיר, ניגשתי למרפסת, עמדתי ליד המעקה ופרצתי בבכי שאי אפשר לתאר. לא בכי של רחמים - בכי של הודיה לשלמה על כל מה שהיה, כל המסע שלנו, כל מה שהוא נתן לי. אני כמו נפרדתי ממנו אז. זה היה שנה לפני שהוא נפטר, והרגשתי שהוא בקרוב הולך מאיתנו. הבכי היה מטהר. בתוך התוגה הייתה תקווה גדולה".
איך היו הימים האחרונים שלו?
"ערב לפני מותו הוא ישב בסלון, הרים את ידו ואמר: 'הכל נהדר למי שאינו משועבד'. עד הרגע האחרון הוא היה עצמו: לא בוכה, לא מתלונן. כשנפטר, הבעת פניו הייתה שלווה מאוד".
את מתגעגעת אליו?
"לא במובן המקובל. אני חיה את מה שהוא לימד אותי. כל מה שהוא נתן לי זה אמת, והאמת לא הולכת לשום מקום. אני חיה את האמת שלו כל הזמן".
__________________________________________________
גם לאישה הזו, שחגגה לאחרונה יום הולדת עגול, יש חלק בחיים של רבקה זהר. הקליקו על התמונה:
