כשנתקלתי לאחרונה ברשת בפוסט שנשא את הכותרת "לחיי קפה ביאליק", הרגשתי צביטה בלב. "שלושה חודשים שהמקום סגור, והחובות המצטברים כתוצאה מכך, הביאו אותנו קרוב לפשיטת רגל", כך נכתב שם. "בעזרת הלקוחות הנאמנים שלנו, והאמנים האהובים, אנחנו מגייסים את כל הכוחות והמשאבים כדי לחזור לפעילות. כל תרומה תעזור לנו".
הפוסט הפנה לקמפיין גיוס המונים בהדסטארט שנועד להציל מסגירה את הקפה התל-אביבי, שהוא עוד קורבן של משבר הקורונה. לי קשה לדמיין את תל אביב בלי בית הקפה המיתולוגי שנהפך עם השנים לחלק בלתי נפרד ממנה וששימש בית חם לכל כך הרבה אמנים. תקופה ארוכה גרתי כמה בניינים מקפה ביאליק, ויצא לי להופיע שם לא מעט. מדי פעם גם הייתי בא רק כדי ליהנות מבירה ומהופעה טובה, כי לראות הופעה בקפה ביאליק זה חוויה מיוחדת במינה: האמן על הבמה והקהל שמצטופף סביבו, אחד הם, וכשהקסם קורה, זה לא דומה לשום דבר אחר. גם בלי פירוטכניקה, פנסי תאורה חכמים ואפקטים, יש במקום אווירה מחשמלת. כל מה שצריך זה זמר שנותן את הנשמה וגיטרה שמנסרת את הלילה.
תמיד כשאני עובר מחוץ למועדון ושומע את הצלילים שבוקעים מבפנים, אני מציץ מבעד לווילון האדום ומנסה לקלוט מה הולך שם. בפעם האחרונה ראיתי מקהלה שיכורה ומאושרת שרה: "אז אתן לך אותי בכמה דוגמאות, ותוכלי אז לבחור אם לצחוק או לבכות", ועל הבמה, אגדת הרוקנרול, דני ליטני.
השבוע החלטתי לקחת על עצמי אתגר לא פשוט, ולהיפגש איתו. השגתי את הטלפון מחבר משותף, שאמר לי: "תתקשר אליו אחרי חצות, וכמה שיותר מאוחר, יותר טוב". בהתאם לכך, שלחתי סמס ב-1:30 בלילה. ב-2:22 קיבלתי תשובה: "היי לירון, דבר איתי". בשנים האחרונות דני איבד חלקית את השמיעה שלו, מה שמקשה עליו לשוחח בטלפון, ובכל זאת, הצלחנו לנהל שיחה קצרה ומשעשעת.
דני התעורר כשהשמש שקעה (הוא ישן ביום וער בלילה כבר 40 שנה), ואני תפסתי אותו בהליכת בוקר (לילית) בפארק רעננה. הוא הזמין אותי להצטרף אליו למחרת, כשיחד עם ההזמנה הגיעה אזהרה: "אני בן 77, עם מחלות רקע, אז תבוא עם מסכה וכפפות, ושמור מרחק. ובלי תמונות, בבקשה. לא הסתפרתי מאז שהתחיל הסגר. אני נראה כמו איש המערות".
למחרת בלילה, כשהגעתי לפארק ברעננה, קלטתי את דני מרחוק, לבוש בבגדי ספורט, בשיערו סרט שמחזיק את הרעמה, ואיתו כלבת קולי מהממת שנראית בדיוק כמו הכלבה מהסרט "לאסי שובי הביתה".
היי דני, מי זאת היפהפייה הזאת?
"זאת צ'רלי. תראה כמה היא יפה כשהיא נמתחת. היא קלאסית, כלבה לתחרויות. האחים שלה זכו בפרסים ובמדליות. אותה לא לקחו, כי היא עיוורת".
אתה בא לפארק כל לילה?
"כמעט כל לילה. אני עושה פה הליכות. אתמול הלכתי שישה קילומטרים. אני מעשן קופסה וחצי ביום, אבל מכיוון שאני הולך הרבה, אני שומר על הריאות שלי. קראתי באיזשהו מקום שעישון זה טוב לקורונה. מצד שני, אם מעשן חוטף קורונה, הלך עליו".
איך היפוכונדר כמוך מסתדר בתקופה הזאת?
"אני כבר לא היפוכונדר, כי היו לי את כל המחלות שאפשר. אבל המשפחה שלי הפסיקה לשמור, וזה מדאיג אותי. יש לי ארבעה ילדים וארבעה נכדים מדהימים. שני ילדים עדיין גרים בבית, ואת הגדולים עם הנכדים לא ראיתי בתקופת הקורונה, רק דרך מסכים. יש את הקטע של הבדידות, שהוא די מטריד, אבל אני מסתדר. ישן הרבה. במקרה שלי אין באמת צורך להסתגר, כי גם ככה אני ישן ביום. כשאני מתעורר, אשתי הולכת לישון".
איך בעצם נראה סדר היום שלך?
"אני מתעורר בסביבות שמונה בערב, יוצא להליכה ולהתעמלות בפארק, חוזר הביתה בשלוש בלילה ואוכל ארוחת בוקר. אני הולך לישון בסביבות 11-10 בבוקר".
אתה מצליח ליהנות ממוזיקה למרות בעיית השמיעה?
"מוזיקה בשבילי זה רעש. איכשהו אני מצליח עוד להופיע. ההופעה האחרונה בפני קהל הייתה בקפה ביאליק. אני מופיע שם כבר כמה שנים, לפחות פעם בחודש. זה מועדון הבית שלי. כמובן שאני אצטרף להדסטארט ואופיע כדי להציל אותם".
כך נראתה הופעה שלו שם:
ראיתי שבתקופת הקורונה הופעת ללא קהל במרכז ענב במסגרת הפרויקט "ישראל מחוברת". איך הייתה החוויה?
"ההופעה עברה נפלא: 300 כיסאות ריקים מאדם השתתפו, הריעו, התרגשו, מחאו כפיים ואפילו ביקשו הדרן. עכשיו ברצינות: כל הופעה מאוד קשה לי, בגלל השמיעה. יש שירים שהם טבועים בי; אני שר אותם כבר המון זמן ומצליח לדעת אם אני בסולם לפי התחושה בגוף, לפי הלחץ בגרון וכל מיני דברים כאלה. לפעמים אני בורח מהטון, אבל אני יודע להתגבר על זה. אני הופך את השירה לחצי דיבור עד שאני תופס בחזרה את הסולם של השיר. הקהל בכלל לא מרגיש".
יש דרך לטפל בבעיית השמיעה שלך?
"אני מועמד עכשיו להשתלה שדחיתי הרבה זמן. זה שתל שבלול שמכניסים ומחברים למערכת העצבים. פחדתי מזה, כי לא ידעתי איך זה משפיע על שמיעת מוזיקה, ואם אוכל להופיע עם שתל כזה. לאחרונה נפגשתי עם מישהי שמושתלת בשתי האוזניים, והיא אמרה לי שהיא שומעת מוזיקה ונהנית".
בוא נדבר על השיר שלך "הפרעת קשב", שממש מתאים לעכשיו, כאילו נכתב על הממשלה החדשה.
"זה שיר שכתב והלחין קובי לוריא, והוא ממש נהדר. הקלטתי אותו לפני כמה שנים. זה לא היה פשוט. קובי היה שר לי שורה ליד האוזן, ואני הייתי חוזר אחריו. ככה הקלטנו את כל השיר, בחלקים. בשבוע שעבר יצא לשיר קליפ חדש עם לי דן שמתרגמת את המילים לשפת הסימנים. השיר הזה כל כך אקטואלי, שזה פשוט לא ייאמן. לא הייתה ממשלה כזאת בחיים. 36 שרים. ראית את השולחן שלהם? איך הם שומעים אחד את השני? הם יושבים עם אוזניות? אני זוכר שכשהייתי בן חמש, ישבתי ליד הרדיו הישן בבית בחיפה ושמעתי את ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה. אחר כך יצאנו לרקוד ברחובות. המדינה שאנחנו חיים בה היום, זו לא המדינה שאני מכיר".
בזמן שאנחנו מדברים, מתקרבת אלינו מרחוק חבורה, ומישהו צועק לכיווננו: "דני, הקדמת היום, מה קרה?"
"אלה חברים שלי מטירה", אומר לי דני. "אנחנו צועדים ביחד כבר עשר שנים כמעט כל ערב. זה התחיל כשראיתי את יחיא יושב על ספסל עם הראש למטה, ככה במשך תקופה, עד שיום אחד ניגשתי ושאלתי אותו למה הוא יושב לבד ונראה מבואס. הוא אמר לי שהוא פותר סודוקו. מאז נהיינו חברים. הם באו לכמה הופעות שלי וגם היו בחתונה של הבן שלי".
תרשה לי שאלה קצת קיטשית: מאיזה שיר שלך אתה הכי מתרגש?
"כששיר יוצא החוצה אחרי שעבדנו עליו 200 פעמים באולפן, ועוד אחרי שכבר הופעתי איתו 2,000 פעמים, קשה להתרגש. יש אמנים ששרים עם תנועות ודרמה. זה בסדר גמור, כמו בתיאטרון, אבל אני לא יכול לעשות את זה. בכלל, אני לא יכול לעשות דברים שלא נוח לי איתם. אז אחרי ששיר יוצא, הוא לא מעניין אותי, חוץ ממקרים מאוד מסוימים. למשל, שיר שנקרא 'צבע אחר', שכתבנו ביחד, מאיר אריאל ז"ל ואני. 'אז באתי אלייך, חיוור ונואש/ ונופל לרגלייך, עייף ונרעש/ באתי אלייך, אל זרועות הדממה הרכה'. כשמאיר נפטר, פתאום זה התחיל להרגיש כמו נבואה. הוא כאילו כתב על המוות שלו. גם עכשיו, כשאני מדבר על זה, כולי חידודים-חידודים".
השעה שתיים בלילה. בזמן שאני מקשיב ביוטיוב לביצוע המרגש ל"צבע אחר", דני מתקשר לשומר הלילה, מבקש שיבוא לפתוח לנו את שער הכניסה לפארק (שנסגר בחצות), ואז מפתיע: "אתה יודע מה, עד שהשומר יגיע, אולי בכל זאת נעשה תמונה, כדי שכולם יראו איזו יפה צ'רלי".
השיר המפורסם ביותר שלה הולחן על ידי דני ליטני. הקליקו על התמונה:
