"אני עוף קצת מוזר בנוף", אומר אוריאל (אריק) קיטה על המעמד המיוחד שלו בבית הספר למוזיקה רימון ברמת השרון – ואין ספק שמדובר בלשון המעטה: קיטה הוא בן 51, מבוגר בעשרות שנים מרוב התלמידים האחרים, ולפני שהחליט להתמקצע במוזיקה, שירת 27 שנים בצבא והגיע לדרגת רב סרן. עכשיו הוא בעיצומה של קריירה חדשה, שונה לגמרי, כסקסופוניסט. שתי בנותיו לוקחות חלק בקריירה הזו ומופיעות איתו בהרכב שנקרא "קיטה ג'אז טריו": הבת הבכורה, גיל (22), מנגנת בפסנתר, הצעירה, רון (19), מנגנת ביוקלילי, ושתיהן גם שרות.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
קיטה החליט ללמוד ברימון ברגע שהבין שהעתיד שלו נמצא במוזיקה, ובימים אלה הוא מסיים בבית הספר מסלול לימודים אינטנסיבי במגמת נגינה בכלי נשיפה. שם, בין התלמידים שרובם רק חזרו מהטיול הגדול אחרי הצבא, הוא אוחז בתואר הסטודנט המבוגר ביותר. "אבל אני בקשר עם שאר הסטודנטים הצעירים בכל דבר", הוא מדגיש. "אנחנו מנגנים יחד, לומדים יחד. לא קל לעשות את זה בגילי, כאבא לשלושה ילדים, אבל היה לי ברור שאם אני רוצה להיות מוזיקאי ולעסוק בזה, אני חייב ללמוד את התחום ברצינות".
צפו בו מנגן סולו:
ומלווה את בתו רון שמבצעת להיט של סטינג:
לנגן את "התקווה" באושוויץ
כשקיטה מתאר את הקריירה שלו, לא פעם הוא מציין עד כמה היא דומה לזו של אביו, יעקב ז"ל, שגם הוא היה איש קבע ושירת בתפקידי עורף בעקבות פציעה. "היה לו שירות תזזיתי", אומר קיטה. "הרבה שנים הוא נע ונד, ואנחנו בעקבותיו. קשה לילד לעבור מקום כל שנתיים, ולהילחם כל פעם מחדש על המקום שלו, אבל זה גם חישל אותי. בסוף, כשהייתי בן 13, התמקמנו בחיפה, ושם הייתה לי ילדות נהדרת, עם נוף לים, גלישת גלים וחברים שאני בקשר איתם עד היום".
כשהגיע זמנו להתגייס, הלך לגיבוש צוללות, ושם, במהלך מסע אלונקות, נפל, נפצע בברך ונזקק לשלושה חודשי שיקום. מאז עבר עוד שלושה ניתוחים, ועד היום הוא מוכר כנכה צה"ל. לקח לו זמן להתאושש מהפציעה ומהשינוי בתוכניות, אבל מעז יצא מתוק: הוא הגיע לממר"ם, שם הכיר את אשתו, טלמור, ועבר קורס מפעילי מחשב שאיפשר לו להתקדם בתחום. העיתונים באותה תקופה היו מלאים בסיפורים על אנשי מחשבים שעשו אקזיטים מטורפים – אבל קיטה נשאר בצה"ל. "נקשרתי לצבא", הוא אומר. "היו גם בונוסים, כמו הזדמנות להצטרף לפרויקט הדיור הצבאי בראש העין, שם אנחנו גרים. בהמשך יצאתי לתואר ראשון ושני, מילאתי תפקידים ניהוליים מעניינים והרגשתי שאני מגשים את עצמי מההיבט המקצועי. לפני שש שנים הציעו לי להמשיך לחתום, אבל הספיק לי. פרשתי ויצאתי לדרך חדשה".
למוזיקה הגיע בעקבות השתתפות בסדנה להגשמה עצמית שאליה הלך עם אשתו בגיל 35. "פתאום התחלתי לחשוב מה אעשה ואיפה אהיה עוד כמה שנים. בילדותי לא ניגנתי, אבל המוזיקה הייתה תמיד נוכחת, אז החלטתי לנסות ללמוד לנגן. התחלתי ללמוד בקונסרבטוריון בראש העין נגינה בסקסופון, כי תמיד אהבתי את הכלי הזה. גם כילד, המוזיקה ששמעתי תמיד כללה סקסופון. מכיוון שהייתי בתפקיד תובעני בצבא, התקדמתי לאט, ולקח זמן עד שהצלחתי להוציא צלילים נורמליים. רק אחרי שנה התחלתי ליהנות מהכלי ולהתחבר אליו. ב-2007 הצטרפתי למשלחת של 'עדים במדים' לפולין ולקחתי איתי את הסקסופון. בדיעבד אני יכול להגיד שהמסע הזה נעשה אבן דרך משמעותית מבחינת החיבור שלי לכלי, כי ניגנתי את 'התקווה' באושוויץ, וזה היה מאוד מיוחד ומרגש. היה בזה מתח, אדרנלין וסיפוק, והתחלתי לחשוב שאני יכול לעשות את זה. מאז, בכל הזדמנות הבאתי את הכלי לבסיס וניגנתי בכנסים ובטקסים. אפילו הקמתי להקה ביחידה הטכנולוגית לוט"ם".
משמעת ברזל במשפחה
את התחום הטכנולוגי הוא לא זנח לגמרי גם אחרי הפרישה מצה"ל, ועד היום הוא עובד כיועץ חיצוני לחיל האוויר, אבל עיקר זמנו מושקע במוזיקה. לאחר שסיים את לימודי הסקסופון, הצטרף לביג בנד של קונסרבטוריון ראש העין ויזם ערבי מוזיקה בעיר, ולפני שלוש שנים התחיל ללמוד ברימון. במקביל, עשה מוזיקה גם בבית. "בתי גיל מנגנת בפסנתר מגיל שמונה", אומר קיטה, "ומאז שאני התחלתי לנגן, ניגנו יחד בקונצרטים. מאז ומתמיד היה בינינו חיבור מוזיקלי מיוחד. אחר כך גם רון הצטרפה, ושלושתנו התחלנו להופיע יחד". השנה החלה גם גיל ללמוד ברימון, ועכשיו נותר רק לקוות שבאיזשהו שלב גם הבן הצעיר, ליאור (15), יצטרף לחגיגה. "אני רוצה שהוא יאחז במקלות התופים, כי תמיד חסר לנו מתופף, אבל בינתיים הוא לא בעניין", אומר קיטה.
לא קשה לשלב בין משפחה לאמנות?
"הבנות שרות יחד כבר הרבה זמן, אז הן רגילות לזה, אבל אין ספק שהפקת מופע מוזיקלי בתוך המשפחה היא אתגר רציני. צריך לייצר אווירת עבודה, וזה דורש משמעת ברזל. אם פורצים ויכוחים ביניהן, אני יוצא החוצה, מחכה שתיגמר ההרעשה, ואז חוזר".
"זה דבר מיוחד, וכולם חושבים שזה מגניב", אומרת גיל. "כשהייתי צעירה יותר, קצת התביישתי לנגן עם אבא שלי, אבל היום אני גאה בזה. אני גם גאה בו על כך שהוא שם הכל בצד והלך אחרי החלום שלו".
ברימון נחשבים האב והבת לאטרקציה. "אנחנו אמנם לא לומדים באותה כיתה, אבל יש לנו אותם מורים, ואנחנו עוזרים זה לזו בשיעורי הבית", אומרת גיל. "רק לעיתים נדירות רואים אצלנו שני דורות שלומדים יחד", מציין משה סיני, מנכ"ל בית הספר. "לא מעט מבוגרים באים לבית הספר כדי לנגן בהרכבים, אבל רק מעטים בוחרים במסלול לימודים מלא, כמו אריק, והוא לא קיבל שום הנחה. כשהוא מנגן בהרכב עם הצעירים, כולם מרוויחים. אחרי הכל, הוא עבר הרבה דברים בחיים, וזה מקרין מנהיגות".
הגשמה עצמית והקלה
קיטה עצמו אומר שהוא נהנה מאוד ללמוד עם צעירים. "אני לא יוצא איתם בערבים ולא הולך איתם למסיבות, אבל אני מוצא את מקומי ומשתלב. יש ברימון אנשים טובים ואיכותיים שרוצים להתקדם, לפעול וליצור. לי זה קשה, כי במקביל אני עובד, ויש לי בית, זוגיות וילדים, אבל בסך הכל זכיתי בכך שאני יכול להרשות לעצמי ללמוד כמה שאני רוצה, בעוד שלרוב הצעירים שם קשה מבחינה כלכלית, והם חורקים שיניים".
בין הצעירים האלה נמצאת הבת שלך. איך זה ללמוד איתה באותו בית ספר?
"אנחנו נפגשים על הדשא, יושבים, מדברים ונהנים. חששתי שהיא תתבייש, אבל עכשיו אני חושב שהיא מתגאה בזה. היא גם בחרה בי להופיע איתה בתחרות תלמידים יחד עם עוד סטודנטים. כמובן שבחזרות שמרתי על דממה, ולא העזתי להעיר. גם אני בוחר בה תמיד לקראת כל תחרות או קונצרט, כי אני סומך על האוזן ועל המקצועיות שלה".
עד כמה השפיעה הבחירה שלך על הבנות?
"גיל שירתה במודיעין, ואחרי השחרור היא התלבטה מה ללמוד. היא התייעצה עם הרבה אנשים, לא רק איתי, עשתה מסלול הכנה ברימון והחליטה שזה מה שהיא רוצה. רון כרגע בשנת שירות. היא למדה בתיכון פיזיקה ומוזיקה, ואנחנו מאוד מקווים שבעתיד תצליח לשלב בין שני התחומים. המודל שלנו הוא הגיטריסט של להקת קווין, בראיין מיי, שהוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה".
ואיך אשתך משתלבת בפעילות המוזיקלית?
"היא תומכת מהצד, מצלמת לפעמים את ההופעות, עוזרת בתיאומים. לא היה לה קל במהלך הלימודים שלי ברימון, כי הרבה פעמים נאלצנו לוותר על יציאות ופגישות עם חברים. עכשיו, עם סיום הלימודים, יש תחושת הגשמה עצמית וגם הקלה".
גם הוא סקסופוניסט, ויש לו סיפור חיים מעניין. הקליקו על התמונה:
