למה תרצה אתר לא הייתה בסדר, ואיך למרות הכל, הכל נגמר

40 שנה אחרי שהמשוררת הלכה לעולמה, קשה לדעת מה בדיוק הביא למותה, אבל שירה האחרון, "בלדה לאישה", יכול לתת אינדיקציה למצבה הנפשי בסוף חייה

עופרה עופר אורןפורסם: 10.09.17 03:57
תרצה אתר ז"ל. האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה? (צילום: דוד אולמר, cc)
תרצה אתר ז"ל. האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה? (צילום: דוד אולמר, cc)
אתר עם בנה, נתן. "הייתי צריך ללכת לגן, וכשנכנסתי, אמרתי: 'אמא שלי מתה', וכל היום עמדתי בצד ובכיתי" (צילום: באדיבות משפחת סלור)
אתר עם בנה, נתן. "הייתי צריך ללכת לגן, וכשנכנסתי, אמרתי: 'אמא שלי מתה', וכל היום עמדתי בצד ובכיתי" (צילום: באדיבות משפחת סלור)
אתר (שנייה משמאל) בתקופת שירותה בלהקת גייסות השריון (ראשונה משמאל: במאית הלהקה, נעמי פולני). בנה טוען שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק
אתר (שנייה משמאל) בתקופת שירותה בלהקת גייסות השריון (ראשונה משמאל: במאית הלהקה, נעמי פולני). בנה טוען שהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק
האם והבת יעל. "צוחקת כמו פחד", "קופאת כמו שמחה" (צילום: באדיבות משפחת סלור)
האם והבת יעל. "צוחקת כמו פחד", "קופאת כמו שמחה" (צילום: באדיבות משפחת סלור)
אתר וילדיה יעל ונתן. אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה (צילום: באדיבות משפחת סלור)
אתר וילדיה יעל ונתן. אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה (צילום: באדיבות משפחת סלור)

זה קרה בשבוע שעבר לפני 40 שנה, ב-7 בספטמבר 1977: תרצה אתר, אישה צעירה, רק בת 36, יפהפייה, מוכשרת, אם אוהבת ומסורה לשני ילדיה – יעל (עשר) ונתן (חמש) – רעיה, בת, חברה טובה, משוררת, מתרגמת, שחקנית – נפלה מחלון דירתה שברחוב שמעון התרסי בתל אביב. בנה, שהיה אז בגן חובה, סיפר לימים כיצד מצא אביו את החלון הפתוח בקומה השישית, את הווילון המתנפנף; כיצד הסתכל החוצה, ואז רץ למטה - "במדרגות", הדגיש הבן, "למרות שהייתה מעלית. ואז", הוסיף, "הייתי צריך ללכת לגן, וכשנכנסתי, אמרתי: 'אמא שלי מתה', וכל היום עמדתי בצד ובכיתי".

 

מה קרה לה, לתרצה אתר? האם ביקשה את מותה, קפצה אליו מרצונה, או שמא, כפי שכמה מידידיה סבורים עד היום, הסתחררה לרגע, והאובדן לא היה אלא תאונה איומה ובלתי נתפסת? חברתה הקרובה זיוית אברמסון סיפרה בסרטו של ארי דוידוביץ' על אתר, "ציפור בחדר", כי באותו בוקר התכוונה המשוררת להתעורר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל השכימה כבר בארבע וחצי כדי להתכונן לקראת היום ולשלוח את הילדים לבית הספר ולגן, אבל הפועלים שעבדו בבניין הסמוך הפריעו את מנוחתה, והיא התכופפה מהחלון כדי לצעוק אליהם, להשתיק אותם, וכך נפלה. ייתכן שאברמסון צודקת, אבל ייתכן גם שאפשר לראות נבואות למותה, לכך שביקשה אותו לעצמה.

 

את האיתות הראשון אפשר לראות ב"שיר משמר" שכתב אביה, המשורר נתן אלתרמן. ארבע שנים לפני שנכתב השיר, הוא החזיר אותה לבדה מניו יורק, לשם נסעה עם האיש שנישאה לו זה לא כבר, עודד קוטלר. השניים תכננו ללמוד שם משחק, אבל השהות באמריקה לא היטיבה עם אתר. היא שקעה בדיכאון וכתבה בגעגועים על "ארץ הדקל", "הירח האדום מעל הרי אדום", "הירח הלבן מעל הנגב".

 

אתר בילדותה עם הוריה, השחקנית רחל מרכוס והמשורר נתן אלתרמן. "כמו ציפור מבוהלה" (צילום רפרודוקציה: יובל חן, באדיבות משפחת סלור)
    אתר בילדותה עם הוריה, השחקנית רחל מרכוס והמשורר נתן אלתרמן. "כמו ציפור מבוהלה"(צילום רפרודוקציה: יובל חן, באדיבות משפחת סלור)

     

    בתחילת "שיר משמר" פנה אלתרמן אל בתו והפציר בה:

     

    שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ,

    שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ,

    מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ,

    מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם.

     

    שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ,

    מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם,

    מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ

    וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם.

     

    נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ,

    עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ

     

    ובהמשך כתב:

     

    הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ

    פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה.

    אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד,

    אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה?

     

    אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן

    וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד?

    אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ

    כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד?

     

    אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב

    כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב?

     

    נראה כי ידע שיש צורך להזהיר אותה, את הצעירה עדינת הנפש, שחייה מפרפרים בחדר "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה", המתעופפת ומחפשת לעצמה דרך מילוט, "אֶשְׁנָב". האב ביקש להגן על הבת לא רק מפני השורף והשורט, מאבן קלע, מסכין, מציפורניים - אלא יותר מכל, מפני עצמה, מפני היותה "צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד" וגם "קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה".

     

     

    לשירו השיבה אתר בשיר משלה, "שיר הנשמרת", שבו הבטיחה לו להיזהר, להתרחק מכל הסכנות שהוא ציין בשירו:

     

    הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים,

    בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי עִגּוּלִים נוֹצְצִים,

    כָּל מִינֵי דְּבָרִים נַעֲשִׂים

    יוֹתֵר וְיוֹתֵר סְמוּכִים.

     

    אֲנִי נִזְהֶרֶת מִדְּבָרִים נוֹפְלִים.

    מֵאֵשׁ. מֵרוּחַ. מִשִּׁירִים.

    בַּתְּרִיסִים כָּל מִינֵי רוּחוֹת מַכִּים.

    כָּל מִינֵי עוֹפוֹת מְדַבְּרִים.

     

    אֲבָל אֲנִי שׁוֹמֶרֶת אֶת נַפְשִׁי מֵהֶם.

    וְגַם אֵינִי בּוֹכָה.

    אֲנִי זוֹכֶרֶת שֶׁבִּקּשְׁתָּ שֶׁאֶהְיֶה בְּרוּכָה.

    אֲנִי בְּרוּכָה.

     

    הַשָּׁמַיִם רָצִים.

    הֵם אֵינָם נוֹגְעִים

    בִּשְׂעַר רֹאשִׁי שֶׁלְּךָ.

    אֵינָם מִתְקָרְבִים אֲפִלּוּ לָרוּחַ

    שֶׁבָּאָה אֵלַי מִמְּךָ.

     

    הַשָּׁמַיִם רָצִים לְמָקוֹם אַחֵר,

    וְהָרוּחַ סְבִיבֵנוּ, טַבַּעַת שְקוּפָה,

    כְּמוֹ בְּעֶרֶב שָׁרָב, אֲנַחְנוּ יָרֵחַ,

    הָרוּחַ סְבִיבֵנוּ עָבָה.

     

     

    אין לה עוד תקווה

     

    ובכל זאת, למרות הבטחותיה, אי אפשר שלא לזכור שיר אחר שכתבה, "בלדה לאישה":

     

    אֲפִלּוּ עֲנָנֵי הַגֹּבַהּ לֹא יָכְלוּ לִשְׁתִיקָתָהּ.

    הִיא הִבִּיטָה עַד בְּלִי שֹׂבַע, הִיא הִבִּיטָה וְיָדְעָה

    שֶׁכָּעֵת פּוֹרְחוֹת בָּעֵמֶק שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר,

    וְלַמְרוֹת הַכֹּל, וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

     

    אֲפִלּוּ עֲנָנֵי אוֹקְטוֹבֶּר, הַסְּגֻלִּים אֶל מוּל שְׁקִיעָה,

    לֹא עָזְרוּ לָה אַף לְרֶגַע, לֹא עָזְרוּ לְהֵרָגַע,

    אַף כִּי שׁוּב פָּרְחוּ בָּעֵמֶק, שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר

    וְלַמְרוֹת הַכֹּל, וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

     

    אֲפִלּוּ הַסְּפָרִים בַּחֶדֶר, הַסָּגוּר וְהֶעָצוּב,

    כְּבָר יָדְעוּ: הִיא לֹא בְּסֵדֶר, הִיא הוֹלֶכֶת לִבְלִי שׁוּב.

    עוֹד פּוֹרְחוֹת הַרְחֵק בָּעֵמֶק שְׁלָל חֲבַצָּלוֹת הַבָּר.

    אָךְ לַמְרוֹת הַכֹּל, לַמְרוֹת הַכֹּל, הַכֹּל נִגְמָר.

     

     

    לכאורה, השיר לא עסק באתר: הוא יועד למחזה "ארבע נשים" שהיא תרגמה לעברית ושהועלה בתיאטרון הבימה. אחת הדמויות במחזה מתאבדת, ואתר החליטה להוסיף להצגה שיר שיתייחס לכך. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שזה היה שירה האחרון. עצב עמוק מובע בו, לצד מילות פרידה ברורות: שום דבר לא יכול להושיע אותה, את ההולכת מכאן "לִבְלִי שׁוּב"; גם לא הדברים שאהבה - העננים, חבצלות הבר, הספרים שבחדר. בכל אלה אין עוד כוח לגבור על השתיקה האופפת אותה, והם אינם מסוגלים יותר להרגיע את נפשה. כי למרות הכל, למרות הכל – המילים חוזרות כמו הד, כמו קינה – "הִיא לֹא בְּסֵדֶר", ואין לה עוד תקווה.

     

    בנה של אתר, נתן סלור, העיד בסרט של דוידוביץ' שאמו ניחנה בשמחת חיים, ושהדימוי הנוגה שדבק בה לא היה מדויק. הוא סיפר, למשל, כיצד כתבה את השירים לאחד מספרי הילדים שלה: כל ערב לפני השינה נהגה לשאול אותו על מה הוא רוצה שתכתוב לו. הוא השתדל לאתגר אותה וביקש שתכתוב על טרקטור, על אקורדיון. היא עמדה במשימה תמיד. ובכל זאת, "לַמְרוֹת הַכֹּל", לא מצאה אולי את הכוח לשמור על נפשה, כפי שביקש אביה וכפי שהבטיחה לו.

     

    _________________________________________________________

     

    איזה זיכרונות יש לנעמי פולני מתרצה אתר? הקליקו על התמונה:

     

    "תרצה אתר הנעימה, הלבבית, השופעת חיוניות - כך הכרתי אותה". הקליקו על התמונה
    "תרצה אתר הנעימה, הלבבית, השופעת חיוניות - כך הכרתי אותה". הקליקו על התמונה

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים