"תרצה אתר הנעימה, הלבבית, השופעת חיוניות - כך הכרתי אותה"
נעמי פולני צופה שוב בסרט על הפזמונאית המנוחה, נזכרת בעבודה איתה בלהקת גייסות השריון, מתרפקת, מתגעגעת, אבל בשום אופן לא אומרת "וואו". פרק ח'
שלום חַבִּיבָּ'לה. אתמול ראיתי שוב את הסרט על תרצה אתר, "ציפור בחדר" של ארי דוידוביץ'. זו הצפייה השנייה. אני מאוד שמחה בסרט. שמחה שהוא קם ונהיה.
תרצה הנעימה, הלבבית, המרתקת, השופעת חיוניות מתמדת - כך הכרתי אותה ב-1959 בלהקת גייסות השריון: היא חברה בלהקה, אני הבמאית, שאול ביבר קצין החינוך. ואז זה קרה, כאשר שאול שידל את תרצה, שתשדל את אבא שלה, נתן אלתרמן, שיכתוב ללהקה שיר יפה לביצוע. כך נולד "אליפלט" התם והיקר.
הסרט חושף לנו ביד רגישה סיפור חיים רוטט, צמא לרוגע, ואנו, הצופים, מרותקים בדריכות שקטה, סמויה. היינו עצובים כאשר קמנו לשוב הביתה עם תום הסרט (פעם, בלהקה, בציפייה להסעה, היא, תרצה, תוקעת לי ליד סנדוויץ' במפית - שתי פרוסות לחם בחמאה ובחלבה, רק לא להלשין לאמא רחל, רחל מרכוס, האמא הכי אמהית שבעולם).
ושוב ראיתי את הסרט (בבית של חברים, שכנים). הפעם התעורר בי חֲבָל כזה מסוים: ארי, הבמאי, כשרקם וטווה את הסרט, הלך לעדות המינורית ביותר, כאילו התנזר מלתת ביטוי גם לרוחה המתרוננת של תרצה, המתחכמת, השובבה. הוא, הבמאי, כך אני מתרשמת, נכבש בסיפור העצוב של מותה - חיים שנקטלו לפתע. כולנו אבלים על כך.
פרק הלהקה נסתיים בעיתו. נפרדנו. מכאן, כל איש בתעסוקתו, היא בתל אביב, אני בכינרת.
היום אני שבה ומתבוננת בתמונות. הנה, כבר לא נערה, הנה אישה, הנה אם. בן ובת. יעל ונתן סלור.
הרהור עקר: לו... לו היה הבן הנעים הזה... לו רק זכתה היא בחברתו הבוגרת... חמדה שכמותו! ידיד, חבר... לו...
"אליפלט" של אלתרמן וארגוב בביצוע תרצה אתר ולהקת גייסות השריון
וואו, עכשיו אני איש העולם
השתלט עלינו הגה מרתיע שמגביר את הזרות האופפת. למה לא להגיד בפשטות: "איזה יופי"?
שלום חַבִּיבְּתי, מזגתי לי תה ואני יושבת.
החיסרון של מה שאני רוצה להגיד לך היום הוא שיחסר הביצוע. צריך לשמוע את המוזיקה, לשמוע איך זה יוצא מהגרון. בואי ננסה.
הכול נובע מזה שבזמן האחרון רוחפת עלינו הברה-קריאה שנבצר ממני להדגים כאן בקול. אולי אנחנו לא מבחינים, אבל הרבה פעמים אנחנו משוחחים בהברות: לא במילים - בקריאות.
מה שהשתלט עלינו זה הגה מרתיע שמגביר את הזרות האופפת. רבים מדי מאיתנו נגועים בו, מזדרזים להתבטא בו. זה כולל שדרים ברדיו, מרצים, תוך שיחה עניינית, ובשולי המדרכה. זה הגה שמבטא התפעמות ומאייתים אותו כך: האות W, מתחתיה יש קמץ, ואחר כך ו' עם שורוק. "וואו".
קודם כל, נגדיר את הגיעול שיש לי ממנו. החנופה. אנחנו חנפנים. זה אמריקאי. אנחנו מתאמרקנים. כל כך רבים מאיתנו נוהים בקלות לנעור בצליל הזה. כל כך רבים מוצאים ב"וואו" הזה כר נרחב לביטוי. מוצאים ב"וואו" הזה חיק להתבטא.
לא נולדנו על ברכי ה"וואו" הזה. רכשנו אותו כמו שאנחנו מנסים לרכוש מראה חדש. "וואו" - עכשיו אני איש העולם, איש הזמן הזה. אנחנו לובשים צורה של בן הדור הזה כמו יתר הסממנים שאנחנו נעזרים בהם למטרה זו.
אני נרתעת מדוברי הלשון החדשה הזאת. בעצם, למה לא להגיד בפשטות: "איזה יופי"? כל כך ממצה.
ולסיום: "אליפלט" בביצוע שלמה ארצי ובליווי סשה ארגוב
לשיחות נוספות עם נעמי פולני - לחצו כאן
נעמי פולני נולדה ב-1927, גרה במושבה כינרת ואם לשניים, יותם ואיה, מנישואיה לזמר ליאור ייני. היא משוחחת עם גוטמן מדי יום שישי, לקראת שידור של תוכנית בעריכתה ברדיו ללא הפסקה.
דליה גוטמן הייתה מפיקה בכירה ברשות השידור. בין השאר, ערכה והפיקה מופעי הוקרה לכמה מהאייקונים הגדולים של התרבות הישראלית, בהם נעמי שמר, חיים חפר, אלכסנדר פן, משה וילנסקי ואברהם שלונסקי. היא אם לבת, נועה, שאביה הוא הסופר יעקב שבתאי. שיחותיה עם פולני התפרסמו לראשונה בעמוד הפייסבוק שלה.
