ליסה וואיט (Lisa White) מדברת על שש מגמות עולמיות, שנמצאות במגמה כזו או אחרת של התהוות והתפתחות, ושכדאי לכל מי שעוסק במקצוע יצירתי ויצרני להכיר - בין אם אתם תעשיינים, אדריכלים ומעצבים, מתגוררים בעיר, מתכוונים לקנות או למכור דירה, ובכלל מתגוררים על כדור הארץ כרגע. בסופו של דבר, וואיט בודקת איזה מוצר יהיה חביב ומבוקש על הצרכנים, ומאיזו סיבה. ולא מדובר על אסתטיקה בהכרח, אלא על סולם ערכים.
היא מכהנת כ"ראש מחלקת עיצוב פנים, סגנון חיים וחזון" בסוכנות הטרנדים הבריטית WGSN, והיא לא מדברת על מגמות עיצוב חולפות בנוסח צבע השנה הבאה, קקטוסים בסלון או כיסויי מיטה בהשראת האדם הקדמון; תחת זאת, וואיט נשענת על נתונים כלכליים, מחקרי דעת קהל, ראיונות ומחקרי שוק כשהיא מתייחסת למגמות שמפגישות כלכלה עם הלך הרוח בנקודת הזמן הזו, למשל האקלים הבוער וטכנולוגיות חדשות שעשויות לשנות שווקים. היא נשאה הרצאה מקיפה לפני כחודשיים, בכנס מגמות עיצוב ואדריכלות שנערך במילאנו, ובעקבותיו התראיינה ל-Xnet כדי להרחיב בנושא.
1. עידן המערכות Age of Systems
"אנחנו מדברים על שרשרת אספקה", אומרת וואיט. "אנשים מסתכלים על מוצר באור אחר: כיצד הוא נוצר? מאיפה הוא בא? אם המוצר הסופי מתייחס לכדור הארץ באופן טוב - אז הוא טוב".
הסעיף הזה מבטא את הדאגה הרבה שמורגשת במדינות המערב לנוכח התחממות כדור הארץ, והנזקים העצומים שנגרמים כתוצאה מכך, כפי שאפשר לראות בימים אלה ממש בשריפות הקטלניות באוסטרליה, שהרשויות איבדו עליהן שליטה. בעוד שבישראל הנושא הסביבתי לא מעניין את רוב הציבור והרשויות, הרי שבאירופה - ולא רק בה - זהו אחד הנושאים הפוליטיים המרכזיים ביותר, והוא כבר מקבל ביטוי בפרלמנטים. המפנה הזה הוא שינוי מערכתי מכונן.
"אנשים שואלים", אומרת וואיט, "אני באמת צריך עוד סוודר? אנשים מבינים שיש להם יותר מדי דברים". לכן, היא סבורה שתעשיית האופנה, שנמצאת במשבר חמור וחווה קריסה של חברות בזו אחר זו (כפי שניכר במיוחד בישראל), תרגיש את הסלידה של ציבור גדל והולך - ובעיקר הציבור הצעיר והמודע אקולוגית - מרכישה מיותרת של פריטי אופנה, ותצטרך להשתנות.
את מדברת מתוך משאלת לב לשינוי כזה, או רואה אותו בהווה?
"כבר רואים אותו משפיע. קח למשל את H&M שהשיקה ''קולקציית מצפון'', ואת הבגדים שמיועדים ללבישה לטווח ארוך. כל תעשיית האופנה המהירה (Fast Fashion) נמצאת בצלילה. אנשים לא קונים כמו פעם, ואופנה היא אחד הדברים שאנשים מוציאים עליהם הכי הרבה כסף".
יש כבר חברות מסחריות בולטות שנערכות לשינוי המהיר בדעת הקהל, למשל בתעשיית בקבוקי המים היוקרתיים. "זאת תעשייה שאולי לא יהיה לה בקרוב מוצר", מזהירה וואיט, שהרגישה היטב את המשבר האקולוגי כאשר ביקרה בקייפטאון - העיר הדרום אפריקאית שעוברת משבר מים חריף. כשפתחה ברז כדי לשתות, לא יצאה ממנו אף טיפה.
וכך, חברה כמו Evian הצרפתית כבר פתחה במסע פרסום נרחב שמדגיש את מחויבותה למיחזור מלא עד 2025, ואת העובדה שכדאי להשתמש בבקבוק זכוכית ולא בפלסטיק - זה שהפך לחומר מוקצה מחמת מיאוס. אם תהליכי הייצור של חברות המים ימשיכו לפגוע באספקת המים של הציבור - הן לא יוכלו להמשיך ולפעול בסופו של דבר, אומרת וואיט. פשוט, כי גם להן לא ייצאו טיפות מים מהברז.
שרשרת האספקה תהיה חייבת לעבור שינוי משמעותי, מציינת וואיט, ונדמה שהיא מתייחסת לביקורת הגוברת על תאגידים שמשנעים את המוצרים שלהם ברחבי העולם בדרך הרסנית לסביבה, תוך פליטת דלקים ומזהמים. "איקאה", אגב, כבר מפנימה את הביקורת הזו ומנסה להוכיח לצרכנים ולתקשורת שהיא לוקחת בחשבון את השינוע ההרסני של רהיטיה בספינות ברחבי תבל - ואין כמעט ספק שהקמפיין המוצלח של הנערה השוודית גרטה טונברג, במדינת-האם של ענקית העיצוב לבית, תופס חלק חשוב בבהלה שלה מהדימוי השלילי שנוצר לה כתאגיד מזהם שמוכר פריטים מיותרים לאנשים.
וואיט טוענת, שחברות יצטרכו להוכיח לציבור הצרכנים הפוטנציאלי שלהן, כי הן חושבות לטווח ארוך: לא רק על הרווחים שלהן בשביל בעלי המניות, אלא על הרווח של הציבור מעצם קיומן. בפירמידת הטווח הארוך שהיא מציירת - הבסיס הוא הטבע, שנמצא כאן מאז ומתמיד, מעליו התרבות האנושית, הממשל, המסחר והתשתיות, כשתעשיית האופנה היא קצרת הטווח ביותר - היא מנסה לטעון שרק מי שידאג לאינטרסים של כדור הארץ שיהיו חשובים לאנושות כמו אוויר לנשימה, מילולית, יוכל לשרוד. בתעשיית האופנה, היא מספרת, אחד הסודות המלוכלכים הוא הקולבים הזולים שנזרקים בהמוניהם ברגע שמוצר מגיע לחנות, ומהווים מפגע תברואתי עולמי, בלתי ניתן למיחזור.
כדוגמה היא מביאה את חברת הקוסמטיקה הצרפתית Clarins, שמזהה את רוח התקופה. זו שתלה אלפי צמחים בשטח גדול שהיא חכרה באלפים הצרפתיים, כדי להפיק מהם את המוצרים העתידיים שלה; ואילו מותג הרכב היוקרתי Lexus שיתף פעולה עם שתי אומנים יפניים, שעבדו 6,605 שעות על אביזרים לרכב - כדי להדגיש את מחויבותו לעבודה מסורתית ומקומית בעידן של ייצור המוני ואנונימי. שתי הדוגמאות ממחישות את התהליכים ארוכי הטווח, שוואיט רואה כמגמה עתידית בקרב יצרניות מתחומים שונים.
והיא נותנת בהם ארבעה סימנים: Process, Purpose, People, Provenance (תהליך, מטרה, אנשים, מקור). עיצוב ויצירתיות יקחו בכך חלק משמעותי.
2. קץ העוד The end of More
ההבנה המחלחלת שכדור הארץ אינו מסוגל להמשיך ולהיות פח האשפה של האנושות מבלי שזו תשלם על כך מחיר יקר, מובילה למגמה השנייה שוואיט מסמנת. זה קורה במקביל לנדידה ההמונית אל הערים הגדולות, שמובילה למגורים בדירות מצטופפות ומצטמצמות בשטחן, ולדור צעיר שלא יוכל בעתיד הנראה לעין לשחזר את תנאי המחיה, התעסוקה והפנסיה הנוחים ששירתו את אבותיו במאה השנים האחרונות.
העירוניות החדשה תהדק את החגורה, והיא תגיע עם צורך לחסוך כסף, לשלם רק על מוצרים שראויים לכך, להשתמש במוצרים שיתופיים גם בתחומים שנראו לפני רגע בלתי סבירים ככאלה, ובשקלול של הבחירה המצפונית במוצרים שגם יכולים להועיל - או לפחות לא להזיק - לסביבה.
חברות לייף סטייל כבר מזהות זאת, כדי להשתמש בחומרי-פחת שלהן למוצרים ממוחזרים ("איקאה" עשתה זאת השנה עם מוצרי טקסטיל מפסולת שהושלכה לים התיכון) ולמשוך את הקונים המצפוניים, כך שיזהו את החברות כנאמנות לצו המצפון שלהם. גם קובעי דעה בעולם העיצוב הגבוה, כמו מוזיאון הטריאנלה במילאנו (ועכשיו גם מוזיאון העיצוב חולון הולך בדרך הזו), זונחים את ספות היוקרה והשולחנות לטובת שיח על עיצוב מחומרים טבעיים, ממוחזרים, מושלכים לאשפה, אצות, אנרגיה ימית וכיוצא באלה. גם הם מזהים את רוח התקופה.
כולם מכירים את חללי העבודה המשותפים, הקורקינטים השיתופיים ואפליקציות ההיכרות. אבל הצעירים וגם המבוגרים מהם כבר לא נרתעים משיתוף במוצרים אישיים אחרים, שצריכים להבהיל את יצרניות האופנה והעיצוב. קוראים לזה Re-Commerce (מסחר ממחזר), ואחת הדוגמאות העכשוויות לכך היא Depop שזוכה להצלחה מסחרית רבה. מי שכבר התלבשה על ההצלחה הזו היא רשת Selfridges הבריטית. עוד אפליקציה פופולרית היא Real Real, שמציעה פריטי יוקרה בלבד - כולם לא דרך חברות, אלא דרך אנשים שמחזיקים בהם ורוצים למכור.
ויש גם את Storr מסן פרנסיסקו. "אני מעדיף לתת את הכסף שלי למי שאני מכיר", מסבירה וואיט את ההיגיון מאחורי העסק הזה, שמציע לגולשים להקים חנות וירטואלית ולמכור שם מוצרים תמורת עמלה של 30%. עוד סיבה לדאגה למי שניזון מצרכנים רעבים, ועוד סיבה לאופטימיות בנוגע לעתיד כדור הארץ.
ולמה לקנות אם אפשר לשכור? Gibbon הצרפתית מציעה השכרה של בגדי יוקרה מבתי המעצבים המפורסמים ביותר באירופה, ומי שרוצה לקנות את הבגד בסופו של דבר, ישלם פחות בהתאמה. אבל החזון של החברה מרחיק לכת ואטרקטיבי הרבה יותר: מדוע בכלל לטוס עם מזוודה, אם אפשר לפתוח את חדר המלון ולגלות על המיטה את כל הבגדים והנעליים שהזמנתם מראש לנסיעה הזו? סוף לגרירת המזוודות ברחובות של לונדון, פריז ואמסטרדם, וחיסכון משמעותי במחירי הטיסות. עושים צ'ק אאוט מהמלון - וגם מהבגדים, שחוזרים לחברת ההשכרה.
3. ביתי הוא מבצרי The Home Hub
גם בישראל רואים את זה: צעירים לא יוצאים מהבית. גם כשהם כבר נוטשים סוף סוף את הבית הנוח של ההורים, הם מעדיפים להישאר בדירה השכורה שלהם כמה שיותר, ולא יוצאים לבילויים כמו הוריהם בזמנו. גם כי אין להם את אותו ביטחון כלכלי, ואולי גם מסיבות אחרות. מה שמעלה את השאלה המתבקשת: אם כולם יישארו בבית - מה יהיה כבר ההבדל בין תל אביב לכוכב יאיר?
עד שזה יקרה, וואיט רואה כאן הזדמנות אדירה למעצבים ולאדריכלים, שאסור להם להחמיץ אותה: ככל שהבית הופך למבצר שלא יוצאים ממנו (למעט שעות העבודה, אצל רוב האנשים שלא עובדים מהבית בהכרח), יהיה ביקוש גובר מצד התושבים העירוניים שיתגוררו בדירות יותר ויותר קטנות לפתרונות מבריקים שחוסכים מקום ומאפשרים לעשות כמעט הכל מהבית. ולא מדובר רק בלחיצה על האפליקציה של Wolt, לקראת השליח הבא שיחסוך יציאה של כמה דקות מהבית, או בעוד התלבטות על סדרה חדשה בנטפליקס שתחסוך את המחשבה על יציאה החוצה.
"מילניאלז מבלים בבית 70% יותר מהאוכלוסייה הכללית", מביאה וואיט את הנתונים שהיא אספה באירופה, והיא מאמינה שבשבילם, "להרגיש בבית עם מותג יהיה חשוב". זה מתחיל באימוני ספורט בבית, במקום חדרי כושר - מה שידרוש ממעצבים ומאדריכלים לתכנן מוצרים שמאפשרים אימונים כאלה בדירות קטנות - דרך מוצרים אקולוגיים לחדרי הרחצה והמטבח ואפילו מוצרי ניקיון "סקסיים". זה ממשיך בחללים בעיצוב רך ומעוגל (גם כשמדובר במסעדות או בכלי רכב עכשוויים), ובצורך לקבל תחושה של "בית הרחק מהבית" במועדונים חברתיים סגורים בעיצוב מוקפד.
התחזית על ההתכרבלות הביתית נשמעת הגיונית, רק שחללי העבודה השיתופיים רק צוברים תאוצה. איך זה הולך יחד?
"אנשים באמת עובדים בחללי העבודה השיתופיים, אבל לא בסופי שבוע. הם לא רוצים להיות לבד כל הזמן, וכן מעדיפים להיות עם עמיתים לעבודה, אבל רק חמישה ימים בשבוע. כך שיש שילוב של שני הדברים: Me-Economy לעומת We-Economy".
מבחינת עיצוב פנים, בואי נדמיין עשר שנים קדימה. הדירה תיראה אחרת?
"אני לא יודעת אם היא תיראה אחרת. כשאתה מביט אחורה בזמן, אתה לא רואה שינויים גדולים שהתרחשו בדירת המגורים. אבל אני כן רואה אנשים ששוכרים יותר וקונים פחות. לא רק בגדים - גם השכרת רהיטים. זה מתחיל כבר עכשיו בארצות הברית, וזה אומר שרהיטים יצטרכו להחזיק מעמד יותר זמן ולהיות באיכות טובה יותר".
זה צריך להדאיג בתי עיצוב רהיטים יוקרתיים באיטליה, למשל.
"הם יכולים להתחיל לייצר את זה".
4. פער הגיל The Age Gap
תוחלת החיים עולה, והילודה יורדת. שתי המגמות האלה יוצרות במדינות המפותחות (ישראל לא נמצאת שם) מציאות חדשה שבה הזקנים הם קבוצה שרוצה ומסוגלת לבזבז כסף על איכות חיים נהנתנית, בשעה שיש פחות צעירים להשקיע בהם באותו זמן. בעולם המתפתח המגמה שונה: בהודו ובסין הענקיות, הצעירים הם פלח ענקי לפנות אליו.
וואיט מציעה לאנשים יצירתיים ויצרניים שמעוניינים בשוק הבינלאומי לקחת בחשבון את שתי הקבוצות הקיצוניות-גילאית הללו, כי שתיהן עומדות להתבלט. בין אם מדובר במגזינים נוצצים לגיל השלישי, שמציגים אנשים מבוגרים במיטב מחלצותיהם שחיים מצוין בין חופשה לחופשה (Lenovo הסינית זיהתה את הפוטנציאל והשיקה מגזין דיגיטל פוטוגני ובועט, שהגיל הממוצע של קוראיו הוא 67); במקומות ציבוריים שנותנים לקהל שלהם תחושה של חיים טובים - בין אם הם צעירים ומבוגרים; ובאפליקציות שפונות במופגן לצעירים בלבד, כמו "טיקטוק".
5. רשתות מכלילות Inclusive Networks
מהמחקרים שנמצאים בידי וואיט, היא טוענת שיש ביקוש גובר למוצרים שמתאימים לכולם, ולא רק למי שנמצא בזרם המרכזי. במלים אחרות, גם לבעלי מוגבלויות ולמי שלא נולד בצבע לבן. נורווגיה כבר הגדירה "עיצוב מכליל" כדרישת סף בפרויקטים ציבוריים. אפשר להניח שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ פחות מתעניין בנושא הזה, ומדובר בסוגייה פוליטית לא פחות מכפי שהיא אסתטית או מסחרית.
ועדיין, וואיט מאמינה שאמנים ויוצרים שמגיעים מכל רחבי הספקטרום האנושי, גם מפינות נידחות על מפת העולם, ובפרט כאלה ש"יש להם את מה שאנחנו איבדנו - את הקשר לטבע", יזכו לתשומת לב רבה בעידן שבו המציאות הדיגיטלית שהבטיחה רב-גוניות התבררה כשכפול כוחני וחד-גוני של עוד מאותו דבר. "Diversity is being invited to the party", היא מצטטת בכירה בנטפליקס, שמדברת על הביקוש לתכנים שמביאים דמויות ועלילות שנוגעות לקהלים רחבים יותר. וואיט מדגישה, כי לחברות שלא דואגות בעצמן להעסיק אנשים במגוון אנושי, אתני, חברתי ומיני - אין זכות לדבר על המגוון הזה, והן לא חלק מהשינוי.
ויש גם דאגה לסביבה ולטבע, במגמה שהיא מכנה Respectful Design. היא מביאה כדוגמה עכשווית את התערוכה המדוברת על העצים במכון קארטייה בפריז, תערוכה שבה אמנים, אדריכלים ומדענים בולטים מתייחסים לחשיבות העצומה של העצים על כדור הארץ ודורשים מהאנושות לדאוג לעצים לפני שיהיה מאוחר מדי. כפי שהוכח באמזונס, באוסטרליה ובאינדונזיה - מצבם של העצים לא יכול להיות קטסטרופלי יותר, ובשעה שבמדינות שונות כמו אתיופיה יוצאים בנטיעות של מיליוני עצים כדי לנסות ולהציל את המצב, בישראל רק כורתים יותר ויותר עצים בעיר, ובכך מבטיחים שהדור הבא יגור במדבר אורבני.
מתוך תערוכת "אנחנו העצים" בפריז: התקשורת הסודית של העצים זה עם זה
6. מלאכה דיגיטלית Digital Craftsmanship
האופציות הווירטואליות נכנסות למוצרי הלייף סטייל, עם האופציה של פחות חנויות ויותר מוצרים מקוונים. כבר לא חייבים לייצר מוצר אמיתי: הוא יכול להיות וירטואלי, ועדיין לספק את הלקוחות שמתעניינים בו. רואים את זה כבר היום באופנה דיגיטלית, חסר ממשות בעולם האמיתי, שצובר תאוצה אצל חובבי אופנה צעירים שמתבוננים בו במחשב ובטלפון הסלולרי וגם קונים אותו וסוחרים בו. כל זה, כאמור, מבלי שהוא ניתן ללבישה. נשמע מוזר לכאורה, אבל לדור שנמצא רוב הזמן לבד מול מסך - זה כמעט טבעי. למה להרשים ברחוב, אם אפשר להישאר בבית ולהרשים את העוקבים באינסטגרם עם בגד חדש - בלי ללבוש שום דבר למעשה?
הנה בושם וירטואלי של "שאנל", שיצרה Lucy Hardcastle, מי שגם משתפת פעולה עם חברת רכבי היוקרה "בנטלי":
גם דמויות דיגיטליות זוכות לתהודה גוברת, באינסטגרם למשל, וחברות מסחריות מנצלות את הפופולריות כדי לשתף איתן פעולה ולמכור מוצרים. הן מביעות רגשות ואפשר להזדהות איתן, עד כדי דמעות. החוויה הווירטואלית מתפשטת לחנויות מדומיינות בעיצוב מרהיב, כך שבאמת לא צריך לצאת מהבית ואפשר לבצע את כל חוויית הקנייה מהמחשב, כולל חוויה רגשית.
"אנשים לא קונים כמו פעם", מסכמת וואיט בשיחה עם Xnet. "אנחנו רואים מה אנשים קונים. טרנדים לא משתנים בן לילה, אבל רואים עכשיו את הדברים יותר בצלילות. 2019 הייתה השנה שבה הנושא של בר-קיימא התחיל לשנות. לא כולם מסכימים לזה, אבל זה קרה והגיע לכותרות. גרטה טונברג דיברה לצעירים קצת כמו במחאה של שנות ה-60, והתברר שגלובליזציה אינה טובה בהכרח לכולם".
איפה את רואה את האדריכלים והמעצבים משתלבים בשינוי?
"אם אתה מעצב ספלי קפה, כדאי שתחשוב אם באמת צריך עוד ספלי קפה. אם אתה בנג'מין יוברט וחושב על עיצוב חדש של מושבים במטוס, אז אתה מזהה איך אתה נכנס למערכת ועושה משהו נוח וטוב יותר. אותו דבר באדריכלות: אנשים עדיין צריכים בית, אז איזה בית תתכנן להם - כזה שיחזיק מעמד 100 שנה או משהו שיתפרק תוך 10 שנים? אדריכלים צריכים לחשוב קדימה, כמו שיצרני מעליות צריכים לחשוב קדימה כשהם מתכננים מעלית שצריכה לשרת את הדיירים עשרות שנים קדימה".
את מסכימה לכך שיש פיחות במעמדו של העיצוב כביטוי של סטטוס? לכך שהמושג של "מעצב-על" ו"אדריכל-על" מת?
"יש שינוי. מעצבים ואדריכלים טובים הם צנועים, תראה כאמור את יוברט. אנשים רואים עיצוב ואדריכלות כסוג של שירות, ואתה צריך לחשוב עליך כנותן שירות. כשבן אדם שותה מהספל שעיצבת - איך הוא ירגיש?"
האם מישהו צריך את המוצר שעיצבת? הנה בנג'מין יוברט, שעיצב מושבים כה נחוצים למחלקת נוסעים בחברות תעופה:
מצד שני, העשירים ממשיכים להתעשר וקונים עיצוב ואדריכלות כסמל סטטוס. את בטוחה שאת רואה את הדברים כהווייתם?
"כן, אבל צריך לחשוב על אדריכלים ומעצבים אחרים. קח את שיגרו באן למשל, שדואג לאנשים במצבי אסון, או הביאנלה האחרונה שעסקה באנשים. העיסוק בזה נשמע אוטופי, אבל אם לא נשים לב למה שקורה, יהיה פה כאוס. אנשים כבר מבינים את זה. גם יובל נח הררי, שאתם מכירים מצוין, אומר שאף חברה מסחרית או מדינה לא תוכל לפעול לבד לתיקון העתיד, אלא רק ביחד. אדריכלות ועיצוב מיועדים לאנשים. אולי יותר מדי מעצבים ואדריכלים עושים דברים שלא צריך, וצריך שהם יעשו דברים שכן צריך".
דירה זעירה בגרסת פלורנטין, עם הארון שיודע לעשות הכל:
